הכתבה נכתבה בשיתוף מטרו מוטור
אנו כל הזמן שומעים על הקשר העמוק שיש לעם ישראל עם הארץ הזו. כשעמדתי ברוח ובטיפטופי הגשם הראשונים של הסתיו הישראלי בראש תל לכיש – החיבור הזה הפך למוחשי יותר מתמיד. זו הייתה הדרך.
השותפה למסע הייתה וויה פרי, רכב חשמלי יוקרתי, מהודר מאד וכמו שגיליתי בהמשך בעל יכולת מפתיעה ויוצאת דופן גם לנסוע בשטח. וויה היא אגב רק ראש החץ של קבוצת רכב ענקית בשם דונגפאנג ועתידה להרחיב את הציע הדגמים שלה גם עם רכב חשמלי קטן בשם BOX שעתיד להיות במחיר שיכול לצרף נהגים רבים לעולם החשמלי.
וויה פרי, למי שאינו מכיר הוא SUV חשמלי גדול עם בסיס גלגלים של 296 ס"מ ואורך של 4.9מ'. בהחלט מרשים. ההנעה כפולה משני מנועים חשמליים המפיקים יחדיו 489 כ"ס ו-73.4 קג"מ ואלו מוזנים מסוללה עם קיבולת של 106.5 קוט"ש המקנה טווח רשמי של 500 ק"מ. אבל...לצד ריפודי העור הטבעוני, הדשבורד עם שלושת המסכים ושינוי הגובה, מושבים מחוממים, מאווררים ומעסים ומערכת שמע – מה שהכי עניין אותנו בטיול הזה הוא מצב נהיגת שטח של בורר המצבים וכן את האפשרות להרים את מתלי האוויר ל-213 מ"מ מעל לשביל.
כך, בבוקרו של יום סתווי נוטף גשם, הרמתי בלם חניה חשמלי בחניון פארק הלוחם ביער חרובית. את היער הזה אני מכיר היטב בעיקר בזכות מסלול האופניים המעניין שבו. אם אתם רוכבי הרים, בעלי יכלת טכנית סבירה וכשר טוב. אני ממליץ בחום. מסלול הרכיבה מסומן היטב ולהרפתקנים יש גם לא מעט סינגלים "פיראטיים" מעניינים.
אחרי הקפה והבורקס תרד של הבוקר המשכנו בכביש המוביל לתחנת הכוח "דליה". שני פיתולים ופסי האטה אחר כך, האספלט נגמר והשביל מתחיל. בנקודה הזו בחרתי במצב OUTING של בורר מצבי הנהיגה ב-FREE "שלי" ואחרי כמה שניות של הוקוס פוקוס אוטומוטיבי, הגחון התרומם והמשכתי בקצב מדוד לעבר תל צפית. הגשם שירד – בעוצמה מפתיעה – יצר די מהר בוץ ראשון חמוד במיוחד שחיבק את הכנפיים והגלגלים הגדולים בהתלהבות שנשמעה היטב.
לתל צפית יש היסטוריה ארוכה מאד – קשורה גם אלינו אבל פחות "שלנו". כלומר, צאו מן הרכב וגלו אותה במסלול הליכה רגלי המסובב ומטפס לראש התל. טיול לא קשה ולא קל של כשעה וקצת. בתל הגדול, מהגדולים בארץ, יש ממצאי התיישבות מתקופת הברונזה, כ-4,000 שנים לפני הספירה. בין עיר מבצר בתקופת הברזל למצודה צלבנית – המיקום האסטרטגי של תל צפית היה מוקד משיכה לא רק לסוחרים אלא גם לצבאות הזרים שחמדו את הארץ לאורך השנים. גם בתנ"ך תל צפית מוזכר, הפעם כעיר "גת", במקום התגלו ממצאים המעידים כי בהחלט בתל הזה התגורר מיודענו גוליית. כולנו זוכרים היטב איך הסיפור הזה הסתיים.
יוצאנו מהתל ופנינו שמאלה עם סימון שבילים כחול שבהמשך הופך לשחור ל"סובב תל צפית". הדרך היא דרך עפר נוחה לנסיעה ורק צריך לזכור שב-40 קמ"ש הוויה יורד ממצב "שטח" למצב "קומפורט". אז המשכנו לאט והקפנו את התל ממערב ובהמשך מדרום, מעט חריצי מים ושיפועים לא היו אתגר אמיתי לרכב והמשכנו לעקוב אחרי הסימון השחור ששינה מגמה לכיוון מזרח. מוצא השביל הוא בכביש 353, קרוב לצומת הכניסה למושב לוזית. השטח אפשר לנו לצאת לצומת בנקודה שאפשרה פניה שמאלה – היציאה המסומנת מחייבת רק פניה ימינה בזכות פס הפרדה לבן בכביש ופיתול ללא שדה ראיה בכלל. המנעו מסכנות מיותרות בבקשה!
מערות לוזית לצערנו עדיין סגורות אז המשכנו על הכביש המתפתל לכיוון שריגים. זו גם הייתה הזדמנות לנצל את המצב הדינאמי של וויה פרי. בחירה במצב Perf כלומר - ספורט, הרכב יורד ומשתופף על הכביש, תפוקת הכוח הופכת לאנרגטית במיוחד והמתלים מתהדקים. פתאום הידיים אוחזות ברכב כביש מהיר וחזק שזלל את הפיתולים של הכביש באותו תיאבון כמו שבלס רגבי עפר רק כמה דקות קודם. נייס!
הכביש לכיוון לכיש זימן לנו משאיות וטראפיק. לקחנו את מה שיכולנו בנהיגה זורמת ומה שלא, פשוט התרווחנו והגברנו את הווליום כדי להנות מהניואנסים החריפים של מאיר אריאל. תענוג.
מכביש 35 פנינו בככר של צומת לכיש לכביש 3415 וללכיש. נכון יותר לתל לכיש. עד כמה שאנו זועפים כשצריך לשלם כדי להיכנס למקומות האלה, אחרי שראינו את המצגת המרשימה ואת ההשקעה בשמירה (ואולי בעתיד גם שחזור מקיף יותר), שילמנו בשמחה את ה-28 שקלים. הכניסה רק לתל עצמו היא חופשית ופתוחה 24 שעות. אבל המצגת מעולה ולא היינו מוותרים עליה.
לתל היסטוריה עתיקה מאד, עוד מתקופת הברונזה אבל חרבה ו"חזרה לחיים" עם כיבוש הארץ על ידי יהושע בן נון. עם השנים היא גדלה וצמחה והייתה שניה בחשיבותה הכלכלית רק לירושלים. במצגת והשיחזור אפשר לחוות את נפילת העיר בימי המלך רחבעם בידי האשורים, 700 שנים לפני הספירה הנוצרית. תבליטים שהתגלו בעיר נינווה (עירק של ימינו) מתארים את כיבוש לכיש, מסע של 1,200 ק"מ לשבויי המלחמה והשלל והצגתם בפני סנחריב מלך אשור. שחזור של התבליטים קיים באולם המצגת – מרתק בכל קנה מידה.
בסיור בתל אפשר לראות את הסוללה שבנו האשורים לפיצוח החומות הדרומיות של העיר, את הביצורים והמגדלים וכן את הארמון המשקיף על הסביבה ועל מושב לכיש של ימינו. המשך המסלול מביא אותנו לבאר מאד עמוקה – 44 מטרים עומקה וממש מפחיד להציץ פנימה וגם לפגוש עץ מכשפות או "שדים" מה שבא לכם, העץ שומר על מי הבאר ולוחש להולכים לידו למהר ולחזור עם הדליים המלאים.
חזרנו לוויה והמשכנו ללופ נהיגה עורפי. המשכנו מזרחה על כביש 3415 עד לככר אמציה ומשם שמאלה חזק לכביש 358 עד לככר של צומת להב. במצב ECO, צריכת הזרם של הרכב הייתה מתונה מאד והנסיעה רגועה, שקטה ונעימה מאד. רק אוושת צמיגים מרוחקת משנה תדר בהרמוניה עם פני הכביש המשתנים.
בככר של צומת להב פנינו מערבה לכביש 325 ומשם מערבה לדבירה, לכביש 6 צפונה והביתה.
במהלך כל היום הזה ביקרנו פעם אחת בעמדת טעינה מהירה. בעת החיבור הרכב היה על 52% טעינה והוא קיבל 31 קוט"ש לסוללה הגדולה ב-27 דקות בלבד עם שיא הספק של 94.5 קו"ט. עצירה סבירה בהחלט וחילוץ עצמות אחרי כמה שעות על הכביש. אספרסו כפול אחד פלוס טילון וכבר חזרנו הביתה.
הכתבה נכתבה בשיתוף מטרו מוטור