"שום דבר לא באמת השתנה בעניין האנטישמיות מאז 7 באוקטובר, אלא רק השלמת הפאזל האנטי־ציוני והאנטי־ישראלי, הכתובת הייתה על הקיר”, אומר סשה רויטמן־דרטווה, מנכ”ל התנועה למאבק באנטישמיות, וגם הוא יודע שלמילים הללו יש צורך לחלחל מעט אצל ישראלים שהביטו השנה בנעשה בקמפוסים האמריקאיים ותפסו את הראש.
אבל רויטמן־דרטווה, שבחמש השנים האחרונות פועל בארה”ב, באירופה ובדרום אמריקה עם התנועה למאבק באנטישמיות, זיהה את הזרעים הללו עוד הרבה קודם. “מה שראינו בעשור האחרון היה חיבור מתוזמר ומתוזמן בין אנטישמיות לגזענות, והשסע שאנחנו רואים היום התחיל לבנות את עצמו לאט־לאט ובצורה מאוד נכונה, עם השקעה כספית ואסטרטגיה אדירה”, הוא מסביר.
המשבר בענף: כך משפיע כשל ההסברה על התיירות הנכנסת
מה רע בסתם "רע" או סתם "טוב"? | טליה לוין
כשאני מבקשת ממנו להדגים בדיוק על מה הוא מדבר ואיך זה קשור לאוניברסיטאות ולעסקים בכלל, הוא מסביר כי מה שהשפיע ברובו על השינוי בעשורים האחרונים היא ההשקעה הכלכלית של הקטארים ומדינות אחרות, “שהחלו לממן את כל מה שקשור לאחים המוסלמים בארה”ב. הם אנשי עסקים מודרניים ויודעים לפעול נכון. הם ידעו כיצד להכניס כסף זר לארה”ב, כיצד לבנות תשתיות שאי אפשר בלעדיהן, וגם לממן את הפעילות הזו. מדובר במיליארדים על גבי מיליארדים שזורמים וכולם אומרים עכשיו איך אף אחד לא ראה את זה קורה”.
גם העולם הפרוגרסיבי התחבר לזה, וזה מה שראינו החל מ־7 באוקטובר.
“חיכו לאירוע שיכול להדליק הכל ויכול להוביל לקמפיין עולמי נגד ישראל. אז שוב, מה שראינו זו התעוררות של השטח, ולא שטח חדש. ברגע שיש התעוררות, שהיא גם מוסדית ומאורגנת, זה מתפוצץ. זה אולי לא ניסוח נאה בהקשר הזה, אבל כל גוף שמתעסק היום בלהעביר קמפיין בינלאומי יכול ללמוד מזה. אפשר ממש לכתוב ספר על אקטיביזם”.
אתה מדבר על המהומות בקמפוסים בארה”ב?
“בדיוק. הם לקחו אוניברסיטה והחלו להזרים כספים, כי בסופו של דבר תקציבים הם אלה שמאפשרים לקבוע מי כותב את התכנים. והאוניברסיטה לא יכולה באמת לעשות שום דבר מכיוון שהיא תלויה בתקציבים הללו. אז ברגע שנכנס הכסף הזר הגדול, זה בדיוק מה שקרה”.
עובדים מול שני הצדדים
התנועה למאבק באנטישמיות (Combat Antisemitism Movement) שמה לה למטרה להילחם בגילויי אנטישמיות ברחבי העולם. הארגון הוקם לפני כחמש שנים על ידי קבוצת אמריקאים שחשו כי עניין האנטישמיות צובר תאוצה ואין בו טיפול ראוי - לא ממשלתי, לא מקומי ולא חברתי. “אמריקה גדולה והבנו שאנחנו חייבים להקים ארגון שיודע לעבוד עם שני הצדדים ולא רק מול קהילות יהודיות, זו הדרך היחידה שבה נהיה מסוגלים לחבר את הפערים”, מתאר רויטמן־דרטווה.
“הקמנו לאורך השנים ארבע מחלקות - החמישית כבר בדרך - שפעולתה של כל אחת שונה ומקיפה. המטרה היא לבנות שיתופי פעולה עם כל מיני ארגונים ברחבי העולם, לאו דווקא יהודים, החל מהכנסייה האורתודוקסית ועד לארגונים מוסדיים אמריקאיים, שיתוף פעולה מול קהילה עסקית, מחלקת פוליסי שעוסקת בחינוך, ומחלקה שתפקידה לעבוד מול מקבלי החלטות כגון ראשי ערים ומדינות בארה”ב, במטרה להעביר חוקים כנגד אנטישמיות”.
אחת מאבני הדרך החשובות והמוצלחות של הארגון היא הפעולה מול עסקים בינלאומיים. “למדנו שהיכן שישנו קשר עסקי חזק בין ארגונים ואוכלוסיות, כך יהיה קל יותר לפעול כנגד אנטישמיות, להעביר תקנות מול מקבלי החלטות שהם גם בעלי כוח כלכלי, וזו אחת מדרכי הפעולה שלנו. למשל, טקסס היא מדינה מדהימה שבה ישנם חוקים אנטי־BDS קשים. הסחר בין טקסס לישראל הוא מאוד גדול, ואת חלק מהתקנות והחוקים אנחנו הצלחנו להעביר לאחרונה, וזו דרך הפעולה”.
כחברה אזרחית יש לנו השפעה מוגבלת. בסוף, אנחנו נתונים לחסדיהם של מקבלי ההחלטות.
“וזו הסיבה שכשיש אנשי עסקים שהעשייה שלנו מובילה, אנחנו פונים אליהם. לא לבקשת תרומות ולא לבקשת כסף. המטרה היא לחבר בין העשייה שלהם לעשייה שלנו על מנת ליצור כוח יותר חזק. חשובה לנו ההשפעה שלהם, מה הערך המוסף שהם יכולים להביא הן לחברות שלהם והן לשיתופי פעולה נוספים".
"כשלומדים מעט על חברות מבינים שישראלים נמצאים בכל מקום ואפילו בחברות הגדולות כמו אדידס יש קשר ישראלי. ושם בדיוק אנחנו פועלים כדי לשנות מיתוג של חברות, לבדוק שיש להם מדיניות נגד אנטישמיות, חינוך עובדים וכו’. תחשבי איזו השפעה יש למדיניות כזו על חברה שיש בה 250 אלף עובדים ברחבי העולם. כמה השפעה אפשר ליצור”.
זה קורה גם בעידן הסטארט־אפ, מוסיף רויטמן־דרטווה. “אנחנו מאמינים שמי שאנטישמי באופן ציבורי, לא צריך לקבל תמיכה. וזו הסיבה שאנחנו עובדים גם עם קרנות הון סיכון בעמק הסיליקון למשל, ויש לנו את כל הכלים ומשאבי האנוש לבצע חיפוש לגבי השקעות של אנשים ולבדוק אם הם השתתפו בהפגנות נגד ישראל או לא, וזה עוד אחד מהכלים המדידים”.
לפתוח את הדלת
רויטמן־דרטווה עלה לישראל מבלגיה בשנת 2004, ואף שירת בנח”ל. בעברו שימש בתפקיד בכיר בקונגרס היהודי העולמי וכראש מדור ניו מדיה בדובר צה”ל.
“רציתי תמיד לחיות בארץ, אבל הפעילות שלי כיום היא לא פה. חשוב לנו להיות גוף שהוא לא פוליטי ולא ממשלתי, ויש לו עצמאות מוחלטת - אולי בניגוד לכל הדברים שנעשו עד היום בתחום. אומרים לי תמיד: תעשה מה שנכון, ואני מאמין שעם הגישה הזו ועם חוסר התלות שיש לנו, יש הרבה יותר חופש לפעול ובאמת לטפל באנטישמיות מהיסוד".
כיצד הפעילות שלכם באה לידי ביטוי מול עסקים ישראליים?
“אנחנו יודעים את הנתונים ומה קורה בכל עיר שבה אנחנו פועלים, בין אם בברלין, בניו יורק ובאורוגוואי. אני יודע לומר מה היחסים בין העסקים היהודים לעסקים המקומיים ולמצוא את הקשר הישראלי. ואת המידע הזה אנחנו יודעים לנצל לצורך הפעילות שלנו. אחד הדברים שאני נתקל פה הרבה, הוא בהבנה מי משפיע על מי.
"בניו יורק למשל, תראי המון חברות ישראליות שמשלמות מסים שם. החיבור הוא לרתום את החברות לעבוד איתנו לחבר בין עסקים לאנטישמיות ולנסות ליצור שיתופי פעולה שלא חשבו עליהם מראש”.
“קחי לדוגמה סיפור שמתעקש להיות מתחת לרדאר, אז לא נציין שמות”, הוא מספר, “בחור ישראלי נסע עם חברת הסטארט־אפ שלו שלוש פעמים לארה”ב וסגר עסקה ענקית, דרך שידוך שלנו באחד הכנסים נגד אנטישמיות. פתאום את רואה שהיחס העסקי מאוד טוב, שאנשי עסקים יהודים עובדים מול אנשי עסקים לא יהודים, שמשלחות אמריקאיות של אנשי עסקים, לאו דווקא מהקהילה היהודית, מגיעים לישראל כדי לראות ולתמוך. יוצאים מזה דברים נפלאים. בסופו של דבר, קשה לך להיות אנטישמי או אנטי־ישראלי כשיש לך קשר עסקי”.
אחד משיתופי הפעולה המעניינים שקרו לאחרונה במסגרת התנועה היה פרויקט שנקרא Wine Diplomacy בשיתוף נשות היין שירה גרנות ואילנית צמח. בתנועה הבינו שדיפלומטיית יין היא דבר לא פחות חשוב מעסקים בהייטק ובסטארט־אפ.
“פרויקט Wine Diplomacy נועד לחזק את תעשיית היין הישראלית. הסיפור של היין הישראלי לא מוכר בכלל והחיבור שעשינו לא רק שפתח פתח לחיזוק תעשיית היין הישראלית בימי מלחמה שסובלת מאוד במיוחד באזורי עימות, אלא גם פתח את הדלת להכרה של ישראל מזווית אחרת”, מדגיש רויטמן־דרטווה.
למרות השנה הקשה כאמור, התוצאות כבר מתחילות להיראות בשטח. “אחד האנשים שהגיעו ארצה לא מזמן הוא אחראי ההשקעות של ממשלת פלורידה”, הוא מספר. “חיברתי אותו במסגרת מפגש לקרנות הון סיכון בישראל, והם נמצאים בשלבי השקעה של ממשלת פלורידה בהם. בסופו של דבר, כשיש בין פלורידה לישראל קשר עסקי, המחויבות תהיה יותר גדולה, החברה הישראלית תרוויח מזה, וגם יהדות ארה”ב. זו דרך לבנות מטרייה לאנטישמיות”.
ובחזרה למראות מהקמפוסים שמצליחים עדיין להטריד אנשים רבים, רויטמן־דרטווה מבקש להסביר שלא תמיד המהומה במקומה. “ההתעוררות הזאת פתאום הפתיעה את כולנו בכמה היא מקבלת תמיכה באמצעות מרצים זרים, בכסף זר ובתשתית עבודה שנעשתה לאורך שנים. אבל קחי למשל את אוניברסיטת אינדיאנה, יש בה 40 אלף סטודנטים ורק 600 מתוכם השתתפו בהפגנות נגד ישראל".
"זה נורא, אבל זה לא הרוב. הם בודדים בסופו של דבר. ובכל הדבר הזה, אפשר לומר שזה גם עושה טוב למאבק שלנו, כי אמריקה מתפצלת בעצמה לתוך נרטיבים פוליטיים של שנת בחירות. גם אנשי עסקים כמו ביל אקמן ואילון מאסק למשל, מדברים על פיצוץ הערכים האמריקאיים שעליהם אמריקה בנויה, ועל פירוק התרבות שבנתה את העולם שבו חיינו עד היום. זה משרת את הנרטיב, זה מייצר שני עולמות, רע וטוב, והאמצע מתחיל להיות עמום. וזה דורש מאנשים גם לנקוט עמדה, לטוב או לרע”.
מה צופה העשייה העתידית שלכם?
“אנחנו תמיד מנסים להרחיב את הפאזל, עובדים מול הפדרציות, מול ארגונים יהודיים נוספים ולא רק. עובדים מול מדינות, משתפים פעולה עם כל מי שאפשר. בפנמה לא מזמן הצלחנו להעביר חוק נגד אנטישמיות שעבדנו עליו תקופה מול משרד החוץ שהיה מעורב בזה. בנוסף, בדומה למה שעשו הקטארים עם ההשקעות החכמות בארה”ב, אנחנו מתחילים לחשוב על השקעה יהודית".
"יהודים צריכים לצאת מאזור הנוחות ולהשקיע בחזרה במקומות אסטרטגיים לא רק בישראל, אלא גם לבניית תשתיות חדשות בארה”ב. וזה משהו שלשמחתי מתחיל לקרות בשנה האחרונה בעקבות השלכות המלחמה על תופעות האנטישמיות”.