לממשלות ישראל, אמר פעם הנרי קיסינג’ר, יש רק מדיניות פנים. בעידן הטוויטר המצב אף החריף והממשלה מתמקדת בעיקר בסיסמאות שיזכו ללייק רגעי – מבלי להבין את המשמעות המדינית רחוקת הטווח שנוצרת.
דוגמא לכך ניתן לראות בצפון: הממשלה הציבה כיעד סיסמאתי את "החזרת תושבי הצפון לביתם". מייד הציבו ביידן והוכשטיין יעד סימטרי דומה: "החזרת תושבי דרום לבנון לביתם" ובכך איבדה הממשלה את היכולת לייצר אזור חיץ בצד הלבנוני של הגבול בדומה לאזור החיץ שקיים כבר 50 שנה ברמת הגולן. שם קיימת רצועת בטחון בצידו הסורי של הגבול שבגללה, העיר הסורית קונטרה לא שוקמה ועומדת בהריסותיה כבר מעל 50 שנה.
אולם המצב בעזה מסובך הרבה יותר. לא רק בגלל החטופים המוחזקים בידי חמאס אלא בגלל חוסר ההבנה המתמשך בישראל לגבי מה חמאס באמת רוצה ואיך הוא מתכוון להשיג זאת. מאז שתפס חמאס את השלטון בעזה כבר בשנת 2007 הוא מעולם לא היה מעוניין להיות אחראי לתושבי הרצועה. הם היו עבורו רק כלי שימושי להקריבם למען תמונות זוועה שמכתימות את תדמית ישראל בעולם ומביאות למגבלות על יכולת ישראל להפעיל את מלוא כוחה הצבאי מולו.
לאחרונה שיטת הלחימה התודעתית הזו מצליחה להם כאשר ישראל סופגת צווי מעצר, האשמות ברצח עם שמובילים גם לאמברגו נשק המונע הגעת חימושים נחוצים לישראל. מבחינת החמאס המחסור בעזה הוא עוד אמצעי להרוויח כסף ולהטיל על ישראל את האחריות לכך. כבר בתחילת המלחמה ציין בכיר חמאס מוסא אבו-מרזוק לערוץ השידור הרוסי כי "75% מאזרחי הרצועה הם פליטים – ולכן האו"ם אחראי להגן עליהם ובאחריות הכיבוש (ישראל) לספק את כל הצרכים שלהם".
אחד הדברים הבסיסיים בהם שוגה ישראל שוב ושוב הוא לחשוב שיש לחמאס התנגדות לחזרתה של הרש"פ לעזה. להפך, מבחינת החמאס חזרתה לעזה תפתור לו שורה של בעיות: תוסר ממנו האחריות הפורמלית. כמו חיזבאללה בלבנון, תנועת החמאס תמשיך כמובן להשפיע מאחורי הקלעים. החשוב מכל: אם בזכות חזרת הרש"פ לעזה יחזרו המשאבים לדרום הרצועה - חמאס יחתוך קופון מכל המיליארדים שהעולם יזרים לרש"פ למען שיקום עזה.
לצורך כך בחמאס מוכנים גם לתת הצהרות שהן כמובן מהשפה לחוץ. מילים הרי לא עולות מאום. מלחמה היא דבר רווחי למי שהעולם מוכן לממן את הפסדו בה. לטווח הארוך, מאפשרת חזרת הרש"פ לעזה את איחודה מחדש של עזה לגדה לצורך הקמת מדינה פלסטינית, כזו שהחמאס יוכל להשתלט על כולה ב"בחירות דמוקרטיות" ואז להעביר מאות אלפי אזרחים מעזה הצפופה אל גבעות השומרון הצופות את ערי מרכז ישראל.
ומה עושה ממשלת ישראל בנידון ?
במקום להבין שיצירת בידול מוחלט בין עזה לבין יו"ש הוא אינטרס ישראלי ראשון במעלה, מוכנה כעת הממשלה לפתוח את מעבר רפיח אבל רק בתנאי שפורמלית לא אנשי חמאס יעמדו בו. כלומר, בשביל מראית עין של הסרת שלטון החמאס מהמעבר עצמו – מוכנה ישראל לפתוח את הדלת לחזרת הרש"פ לעזה. כמובן, זה לא ישפר את מעמדנו בעולם. הרי הרש"פ היא זו אשר הגישה נגדנו את הקובלנה הפלילית ב-ICC בהאג והיא זו אשר תשמש כחלון הראווה של החמאס, בדיוק כמו בכל ארגון פשע אשר מציב "קוף" במקום שבעל העסק האמיתי יופיע ברישומים.
מהו האינטרס האמיתי של ישראל – שאותו לא מסוגלת ממשלת ישראל להבין?
העיתונאי העזתי סמי עובייד, התראיין ביום שישי, בעברית לערוץ 13. בדבריו אמר בין היתר: "עזה הרוסה. תפתחו את המעבר, תנו לנו לצאת". לדבריו לא כל העזתים רוצים לעזוב, אבל יש ביניהם רבים המעוניינים בכך. ישראל, למרבה הצער, הסכימה לשתף פעולה עד היום עם דרישת מצרים למנוע יציאת עזתים מהרצועה, פרט לאלו ששילמו 5000 דולר לאדם. כסף שזרם לחברות הקשורות למודיעין המצרי. מאז נכנס צה"ל לרפיח סגרה מצרים לחלוטין את המעבר, גם ליציאת אזרחים וגם לכניסת סחורה. מצב זה מסבך מאוד את ישראל כי העולם רואה רק בנו, ולא במצרים, האחראים על המחסור באספקה בתוך עזה.
אז מה הפתרון?
אם מוכנה ממשלת ישראל לנסיגה, אפילו זמנית ממעבר רפיח תמורת כניסת הרש"פ למעבר יש לי הצעה שתישמע מהפכנית: לסגת כן, רש"פ לא. לא צריך גם לחתום על שום הסכם שימנע את יכולתנו לפעול מחדש בעזה אם יקום שם איום צבאי. ישראל יכולה פשוט לצאת מאזור מעבר רפיח. אין זה בכלל עסק שלנו מי עומד שם מצידו העזתי. הדבר יעקר את הסירוב המצרי לפתוח את המעבר והלחץ הן להכנסת סחורות והן ליציאת עזתים החפצים בכך יופנה לראשונה למדינה שיש לה אחריות רבת שנים על עזה: מצרים.
הכותב הוא אייל עופר, מומחה לכלכלת חמאס