לצד ההישג הפנומנלי של חיסול נסראללה, שעוד קשה להבין את מלוא השלכותיו העתידיות, ישראל נכשלה ביום שישי ביירוט טיל שיוט כלכלי: הורדת דירוג האשראי הכפולה של מודיז ל-Baa1. הורדת דירוג בשתי דרגות בבת-אחת היא אירוע חריג שלולא חיסול נסראללה היה פותח את כל מהדורות החדשות. הורדת דירוג דומה קרתה בעבר ליוון ופורטוגל בעת משבר החוב בגוש האירו ולברזיל, שנקלעה לפני עשור למיתון עמוק.
המוצא הקל הוא לתקוף את מודיז ולהאשימה בהאשמות, אבל כיצד נוכל לבוא בטענות אם אפילו לא התחלנו בדיוני התקציב ל-2025? התקציב הבא הוא קרב הבלימה הכלכלי של שר האוצר, והוא חייב להתחיל במשימה עכשיו. התקציב חייב לספק אופק של שיקום וצמיחה עבור המשק הישראלי, ולכלול מרכיב משמעותי של טרנספורמציה טכנולוגית.
ההסלמה, ההתפוררות ויריב לוין: הנימוקים להורדת דירוג האשראי לישראל
ייתכן שחיסול נסראללה מקרב את קיצה של המלחמה וייתכן כי הוא מרחיק אותה, אבל לפחות לפי שעה אנחנו מצויים במצב שבו איום הרקטות מלבנון הפך לממשי עבור ישובים הרבה יותר נרחבים ממדינת ישראל.
מערכה ממושכת באזור כה נרחב היא בעלת השלכות כלכליות מרחיקות לכת, לעסקים הקטנים והבינוניים - ולתעשייה והייצור. במרחב הצפון, שבין חדרה לקריית שמונה, פועלים יותר מ-600 מפעלים וחברות תעשייתיות, הפרוסים ביותר מ-70 רשויות מקומיות ו-30 אזורי תעשייה. מרביתם מפעלים קטנים ובינוניים מתעשיות כגון פלסטיק, מתכת, אלקטרוניקה, מזון ועוד.
הפגיעה ברציפות העסקית של אותם מפעלים תהיה תוצאה לא רק של האיום הבטחוני, אלא גם כתוצאה מגיוס נוסף של מילואימניקים, שייגרעו מכוח העבודה. יש לכך השלכות משמעותיות על שרשרת האספקה, הייצוא והמשק ככלל.
כיצד ניתן לצמצם את הפגיעה? ראשית חשוב להבין שהמלחמה הכלכלית היא לא פחות חשובה מהזירה הביטחונית. שנחת, יש לבצע מיפוי של אמצעי המיגון בסמיכות למפעלים המצויים בטווח, ולעבות את אמצעי ההגנה ככל הניתן, למשל בהצבת מיגוניות. אחת המטרות העיקריות היא לנסות ולכנס עד כמה שניתן את פעילות הייצור באמצעות איחוד של קווי ייצור ממפעלים שונים, ולהעביר פעילות ייצור חיונית למקומות בטוחים יותר, בין אם בתוך הטווח או מחוץ לטווח.
היבט נוסף ולא פחות חשוב הוא מעבר לתפעול ועבודה מרחוק. בניגוד לארגונים משרדיים, כמו למשל חברות הייטק, שבהם די בתשתית ענן כדי לאפשר עבודה מרחוק, בעולם הייצור עבודה-מרחוק מצריכה תשתיות טכנולוגיות מורכבות הרבה יותר. במובן זה התעשייה הישראלית נתפסת קצת לא מוכנה לתרחיש הנוכחי. התעשייה הישראלית מפגרת מאחור בכל הקשור לטכנולוגיות של אוטומציה. כך למשל, לפי פדרציית הרובוטים הבינלאומית, יש בישראל (נכון ל-2020) רק 31 רובוטים תעשייתיים לכל 10,000 עובדים. לשם השוואה, בדרום קוריאה יש כ-932 והממוצע באירופה הוא 200. ככל שהתעשייה יותר "רובוטית" כך ניתן לבצע מעבר נרחב יותר להפעלה-מרחוק בעת חירום, כמו במלחמה.
נתון זה על מיעוט הרובוטים, בעיקר בתעשיות היותר קטנות, חושף עקב אכילס של התעשייה הישראלית, האימוץ הנמוך יחסית של טכנולוגיות בקווי ייצור. קידום התעשייה החכמה בישראל הוא אחת ממשימות הדגל שלי. יש שני גורמים עיקריים שמזרזים תהליכי חדשנות: מודעות ותקציבים. הן על רקע משבר הקורונה והן על רקע המלחמה בשנה האחרונה, יש בקרב מפעלים וחברות ייצור הפנמה גוברת לצורך בהטעמת טכנולוגיות מעין אלה. מלבד השמירה על רציפות עסקית, הטכנולוגיות הללו משפרות באופן דרמטי את הפיריון ומגבירות את כושר התחרותיות מול מתחרים בעולם.
עם זאת, מפעלים רבים זקוקים לסיוע בתהליך הזה, הן בליווי מקצועי והן בסבסוד ראשוני. במסגרת המכון לייצור מתקדם של משרד הכלכלה, שבו אני משמשת כיו"ר, הובלנו בחמש השנים האחרונות תהליכי אימוץ חדשנות במאות מפעלים. כאמור, אני סבורה שהתקציב ל-2025 צריך לכלול לא רק קיצוצים נדרשים, אלא גם הכשרת הקרקע לשלב הצמיחה הבא של הכלכלה הישראלית. עם ישראל, והעולם כולו, נוכח בימים אלה בעליונות הטכנולוגית המדהימה של צה"ל. זו העת שראש הממשלה ישים בקידמת הבמה גם את הזירה הכלכלית ויפה שעה אחת קודם.
הכותבת היא מנכ"לית פירמת הייעוץ Tefen ויו"ר המכון ליצור מתקדם של משרד הכלכלה.