המדליסטית האולימפית רז הרשקו עדיין מתקשה להאמין שיש מי שרואים בה אישה מעוררת השראה, שלא לדבר על מנטורית. “אני בסך הכל רז”, היא אומרת, חודשיים לאחר האולימפיאדה המוצלחת בתולדות המשלחת הישראלית – וגם שלה באופן אישי. והיא לא מתכוונת לעצור בהישג הזה.

בתחילת חודש ספטמבר עמדה הרשקו על הבמה בבוקר מרגש נוסף, הפעם מול 14 נשים מובילות מתוכנית "She Can" של חברת שיכון ובינוי, וסיפרה כיצד הספורט ההישגי עזר לה במהלך החיים וכיצד ספורט והתמדה הולכים יד ביד עם מנהיגות ועם ניהול עסקים. היא התרגשה שם לפחות כמו על המזרן בפריז. “אני חיה מהלחץ הזה של לפני תחרות”, אמרה. “זה עושה אותי חדה, ממקד אותי, ואני מאוהבת בתחושה. כשהייתי ילדה בכיתי לפני תחרויות, אבל עכשיו זו הנאה. ומבחינת ההרצאה בכנס, זו ההרצאה הראשונה שלי ואני קצת מתרגשת - אבל יודעת שיהיה בסדר”.

התוכנית של שיכון ובינוי נולדה לאחר שהבינו בחברה שצריך להגדיל את שיעור הנשים בשורותיה, שעמד על פחות מ־25%. “הגענו למסקנה שאת נושא השוויון המגדרי צריך לשים בפרונט על השולחן”, מסבירה שרון בילמן אלוש, מנהלת פיתוח ארגוני ותקשורת פנים ארגונית בשיכון ובינוי. “מחקרים הוכיחו כי צוותי עבודה מגוונים הביאו לביצועים טובים יותר, ולשם העולם הולך”. בילמן אלוש, שעומדת בראש התוכנית, שיתפה את ההנהלה, ובחודשים האחרונים החל לפעול בחברה פורום חשיבה בנושא.

“פעלנו במקביל בכל מיני תחומים, בין השאר בגיוס. התחלנו לשים לב לנראות של מודעות, לניסוח שלהן. אבל הפורום של 'She Can' נולד בראש ובראשונה מתוך חשיבה של לא רק להגדיל את כמות הנשים בחברה, אלא לקדם את מי שכבר נמצאת בה לתפקידי ניהול”. לתוכנית גויסו 14 נשים בעלות פוטנציאל קידום, לצד רצון, יכולת ושאיפה להתקדם מקצועית. כולן עובדות בחברה בתפקידי ליבה בתחומי הנדסה, כספים, מימון ופיתוח עסקי.

“הפורום שלנו כולל שנה של מפגשים המתקיימים אחת לחודש, עם מגוון תכנים שתפקידם להכין את המשתתפות בתוכנית לתפקיד הניהולי הבא, בעיקר מתוך הבנה שכדי להתקדם נשים צריכות דגשים אחרים”, אומרת בילמן אלוש.

כמו מה למשל?
“כמו מה זה אומר להיות אישה בעולם עבודה גברי, מהם החסמים שיש לנו בסביבת עבודה גברית, איך אני לוקחת על עצמי מטרות או ממתגת את עצמי בלי להקטין את יכולותיי. גם פוליטיקה ארגונית מובאת בחשבון, וכן סגנונות תקשורת ותכנים ניהוליים, עם דגש על כך שכל היושבות בחדר הן נשים”.

בהמשך, מסבירה בילמן אלוש, כל מועמדת מקבלת מנטור או מנטורית מתוך הארגון, ומתבצע תהליך אישי שמסייע למשתתפות לזהות את המקומות שבהם הן זקוקות לקפיצה ונותן להן מענה. “בשורה התחתונה, אנחנו רוצים להכין אותן טוב יותר לתפקיד הניהולי”, היא מדגישה.

רז הרשקו (צילום: אבשלום ששוני)
רז הרשקו (צילום: אבשלום ששוני)

לבד על המזרן

החיבור לעולם הספורט הוא חיבור טבעי עבור שיכון ובינוי, המעניקה חסות לספורטאים האולימפיים. “אנחנו מאוד סביב האולימפיאדה”, אומרת בילמן אלוש. “מצטיינים ומצטיינות מהחברה זכו לטוס למשחקים ולקחת חלק בתחרויות של ספורטאים שהענקנו להם חסות. בכלל, יש משהו בספורט ובמצוינות, בעיקר כשמדובר בספורט אולימפי, שיש בו קווים מאוד מקבילים לניהול”.

החיבור עם הרשקו נוצר מתוך סדנה להשגת מטרות תחת הכותרת: “איך להשיג את המטרות למרות הבאמפרים בדרך”. בילמן אלוש: “הכוונה היא איך לזהות את החוזקות שלי וכיצד אני נעזרת בהן כדי להגיע למטרות. רז היא קול של השראה, והיה לי חשוב שתספר על הדרך שעברה כמי שחוותה קשיים והצליחה להגיע להישגים מטורפים”.

״אני לא זוכרת את עצמי בלי חליפת ג׳ודו״, מספרת הרשקו. “לאורך השנים נתקלתי בשמות גנאי וכינויים, תמיד הייתי שונה בנוף, טום בוי וחברה רק של הבנים. הג׳ודו הציל אותי והיה העוגן שלי. היו לי שם חברים שהם כמו משפחה, שלא שפטו אותי, והרגשתי שאני יכולה להיות על המזרן מי שאני, בלי מסיכות״.

כשהיית ילדה הרגשת שהג’ודו נתן לך כוח פיזי שהשפיע על החוזק המנטלי?
“זה בעיקר היה להיות מי שאני, בלי להסתכל על מה הסביבה רוצה או מצפה ממני להיות. ההכנות האינטנסיביות לתחרויות והמסגרת של אימונים בשש בבוקר לפני הלימודים ותזונה וכל זה הם לא משהו שעשיתי לפני כן, אבל בהחלט נתנו לי עוגן אדיר. גם כשהיה לי קשה בבית הספר, תמיד ספרתי לאחור את השעות עד אימוני הג’ודו”.

את התחרות הראשונה שלה בבוגרים רשמה הרשקו בגיל 14 וחצי, כשניצחה בגמר מתחרה בת 32. “אחרי שהבאתי את מדליית הזהב הזאת, הבנתי שאני רוצה את זה”, היא נזכרת. “תמיד אמרו שיש לי פוטנציאל, אבל עם פוטנציאל לא הולכים למכולת. הייתי צריכה להתבגר ולהבין שכישרון הוא רק בונוס, ושלמטרה מגיעים בעבודה קשה״.

הספורט עזר לך להתמודד עם המון דברים. איך זה היום, כשאת כבר בטופ?
“הספורט עדיין מעניק לי הרבה תחושות של עוצמה שלא היו לי, ביטחון עצמי ורצון לעבוד הכי קשה שאפשר, עם התמדה ונחישות מטורפת. זה דוחף אותי קדימה למטרה שאני רוצה להגשים, ולהגיע אליה על הצד הטוב ביותר. אני רואה את זה כתהליך שלא נגמר לעולם. אני עדיין שואפת לעשות את הכי טוב שלי, יותר ממה שעשיתי אתמול”.

הרשקו מסבירה את הקשר בין ספורט ומנהיגות: “יש המון קווים מקבילים אם מסתכלים על זה בצורה של משמעת, אסטרטגיה ודבקות במטרה”.
את מתכננת לבד את הדרך שלך, או שזה מה שהמאמן רוצה?

“זה בא יחד, אבל בסוף אני זו שעולה על המזרן ואני שם לבד. המאמן יכול לאמן אותי מא’ עד ת’ ולעשות עבורי את ההכנה הטובה ביותר בעולם, אבל כשאני על המזרן הכל תלוי בי. לפעמים, על המזרן, אני מבינה שאני צריכה לעשות דברים אחרת מכפי שהתכוננתי”.

עד כמה התחושות שונות אחרי זכייה במדליה קבוצתית וזכייה אישית? זה לחץ אחר?
“ג’ודו זה לעבוד בצוות, אבל בסופו של דבר זה בשבילך. זה ספורט אינדיבידואלי וההישגים הם רק שלי, אבל אנחנו נבחרת נשים ועובדות כנבחרת - ובלעדיה לא הייתי מי שאני. הלחץ הוא לא אחר, כי לחץ של תחרות הוא דבר מאד ממקד ומפקס. אני תמיד רוצה לנצח, גם בקבוצתי וגם באישי. אבל בסוף זה ספורט שבו אני זו מי שאני והכל תלוי בי: אם ניצחתי זה בזכותי, ואם הפסדתי זה בגללי. כל מדליה מרגשת, למרות שאני תמיד אומרת לכולן שזה גם שלהן. כי בלעדיהן לא הייתי מצליחה. אם הבנות שנשארו בארץ לא היו מתאמנות איתי, לא היה לי איך להתקדם.
“הטופ לא נגמר לעולם, ולהישאר שם זה עוד יותר קשה. אני מרגישה צורך להמציא את עצמי כל פעם מחדש. העבודה לא רק שלא נגמרת - היא מתחילה עכשיו, כי צריך למצוא כלים נוספים ולמצוא את האש שבפנים ולהעביר אותה לכלים שבחוץ”.

רז הרשקו (צילום: אבשלום ששוני)
רז הרשקו (צילום: אבשלום ששוני)

תהליך משלים

שיכון ובינוי קיימת כבר 100 שנה, ובניגוד להייטק ולעולם הסטארט־אפ מדובר בחברה שמרנית. כשאני שואלת את בילמן אלוש אם היה קשה להעביר את השינוי בחברה, היא מודה שכן. “הייתה נכונות לשינוי, אבל הבנו שיש עבודה קשה לעשות. ההנהלה הלכה איתנו, הם הבינו את הערך ואת הרציונל וכולם היו מאוד בעד - אבל זו עבודה יומיומית שצריך לשנות בה תרבות ארגונית של ממש. אני מאמינה שאם זה קל, זה אומר שזה לא מספיק משמעותי. ואם זה קשה וצריך להילחם על זה, אז אנחנו כנראה במקום הנכון”.

“יש עוד דרך לעשות”, היא מוסיפה. “והשינוי צריך לבוא לא רק מאיתנו, הנשים, אלא גם מליבת החברה אצל הגברים. זה תהליך משלים - אי אפשר לעשות אותו לבד, כי לא נשיג את המטרות שלנו.

"כמו כן, כיוון שהמון מקצועות אצלנו הם מקצועות שטח, יש פחות היצע עבור נשים. לכן, אחת המטרות היא לשים את הדגש דווקא על מהנדסות ותפקידים נוספים שנשים מבצעות ועושות דרך מדהימה אצלנו. אם הן יכולות, כל אחת שיש לה את ההכשרה המקצועית יכולה. המטרה היא לגייס נשים לתפקידי ניהול מתוך החברה, להשתמש בכוח האדם הנשי שיש לנו ולא להצניח אותו מלמעלה. אני מאמינה שזה אפשרי ושאנחנו בדרך הנכונה”.

והרשקו מסכמת: “אני בסך הכל מגשימה את החלום שלי. והעובדה שאני נוגעת באנשים ושמתייחסים אליי כאל מישהי שנותנת השראה, זה משהו בלתי נתפס וקצת מטורף עבורי. זו זכות גדולה, וזה המעט שאני יכולה להעניק. זה משהו שלא היה לי כשהייתי ילדה - מישהי שיכולתי להסתכל עליה ולומר לעצמי: ‘אוקיי, תמשיכי למרות הקושי, תעשי את מה שאת אוהבת ותאהבי את עצמך’. מבחינתי להגיע כמישהי שנותנת טיפים, זו זכות שניתנה לי, וזה בונוס אפילו יותר גדול ממדליה”