בבית שלי אין ממ”ד. במקרה של אזעקה, כפי שאירע פעמים רבות במהלך השנה האחרונה – אפילו במרכז תל אביב – נאלצת משפחתי להסתופף עם יתר השכנים בחדר המדרגות.
מיותר לציין שזו אחת הרעות החולות הקטנות של המלחמה הנוכחית: אם אנחנו – בלב עיר המרוחקת מהגבול – נתלונן, מה יגידו תושבי הגליל או הנגב המערבי? אבל בעיית המיגון הקטנה של משפחתי הופכת לחמורה הרבה יותר כשמביטים צפונה.
בכל פעם שמדברים על מיגון העורף, אנחנו נוטים להשתעמם: לא רק שהנושא אינו מלהיב ומצטלם פחות טוב מאשר, נניח, טיסה של מפציץ חמקן או טנק מסתער, אלא בעיקר מפני שכבר עייפנו מביקורת בנושא על ממשלות ישראל לדורותיהן. פעם מגיעה הביקורת מצד התושבים, פעם מפוליטיקאים, פעם ממבקר המדינה. גם העובדה שמילים כמו “מחדל” או “שערורייה” כבר נשחקו פה עד דק, אינה מסייעת להעמדת השאלה הרת הגורל במרכז הדיון הציבורי.
נכון שיש כמה חברי כנסת שהפכו את הנושא הזה, שאינו עתיר רייטינג, לחלק מרכזי בפעילותם. ראויה לציון למשל ח”כ אפרת רייטן, שללא קשר לשיוך הפוליטי שלה הפכה לפה לתושבי הצפון שהם חסרי פתרון בדמות מרחב מוגן זמין בסביבתם.
שנלך סחור־סחור או שנקרא לילד בשמו? ובכן, הבה נקצר תהליכים ונאמר דברים כהווייתם: למאות אלפי בתים בישראל, חלק גדול מהם באזורים המטווחים מדי יום על ידי טילי חיזבאללה, אין מרחבים מוגנים מפני שממשלת ישראל החליטה לגנוב את הכסף שיועד לכך.
על מי אתם שומרים?
אני נשבע לכם שאיני מגזים: תוכניות מיגון, בהיקף של מיליארדי שקלים, כבר אושרו לביצוע אבל נגנזו – סליחה, “התעכבו” במידה שכמוה כגניזה. מדוע נגנזו? לפחות במקרה של הממשלה הנוכחית לא ניסו אפילו להעמיד פנים בעת שחמסו את הכסף לטובת התחייבויות קואליציוניות.
ממלכתי ומאחד ככל שיבקש מישהו להיות, אין דרך אחרת להציג את זה זולת העדפת מימון ושימון השותפות לקואליציה, על פני ביטחון אזרחי ישראל. הגנה על שלמות הממשלה במקום הגנה על אזרחי ישראל.
העדפה של צורך פוליטי על פני צורך ציבורי אינה זרה בישראל, אבל נדמה שמעולם לא הוזנח כך האינטרס הקיומי של מיליונים מאזרחי ישראל לטובת האינטרס הצר של שלמות הקואליציה.
כן, גם על זה נמאס כבר לשמוע, בטח מצד מי שעומדים מאחורי מדיניות הממשלה בנושאים אחרים. אני אפילו לא הולך להיכנס איתכם לוויכוח עקרוני קלאסי של שמאל־ימין. יכול להיות שהממשלה הזאת היא הדבר הכי טוב שקרה למדינת ישראל ב־76 שנותיה, אבל הסטת הכספים מסעיף מיגון הצפון לסעיפים כמו תוספת תקציב לישיבות או למשרד החצי־פיקטיבי שנקרא “ההתיישבות”, היא פשע שאין עליו מחילה.
מה עושים כדי להלבין מחדל כל כך ברור וחמור? אידיאולוגיה בגרוש: פתאום התגלה האשם האמיתי באירועי 7 באוקטובר: הממ”ד. לא לבדו, כלומר כזה שנועד במקור להתגוננות מול טילים ופצמ”רים אבל התגלה כמלכודת מוות במקרים שבהם מחזיקים מרצחים ביישוב ישראלי במשך יממה, אלא כחלק מתפיסת ההתגוננות של מדינת ישראל.
יש מי שסבורים שהתמכרנו להגנה – מכיפת ברזל עד לדלת הפלדה של הממ”ד. אם המטרה היא לעורר דיון בנושא מדיניות ההכלה של ישראל (כמו ב־20 השנים האחרונות מול חמאס וחיזבאללה), הרי זה מבורך: מדובר בדיון ציבורי חשוב. אלא שלפעמים מתעורר הרושם שהדיון הזה נועד להסוות מחדל מוסרי, תכנוני וכספי מתחת לעלה תאנה אידיאולוגי.
אפשר להחליט שהולמים בחיזבאללה ובחמאס גם כאשר העורף מוגן בצורה מיטבית. יתרה מזאת – בעיקר כשהעורף מוגן בצורה מיטבית! תארו לכם את היכולת לנהל מערכה נרחבת בחזית לבנון, או להגיב כראוי על התוקפנות האיראנית (נכון לרגע כתיבת הטור הזה, עדיין לא ידוע אם וכיצד תגיב ישראל), מתוך ידיעה שלכל תושבי ישראל יש פתרונות מקלוט מניחים את הדעת.
ברוח זו צריך לראות את ההתבטאות האומללה של שר האוצר בצלאל סמוטריץ’ נגד מיגון מיטבי של מסילת הרכבת בין ערי הדרום למרכז הארץ, ששללה את המיגון מבחינה אידיאולוגית. “סמוטריץ’ מתנגד למיגון – 100% נכון!”, התגאה השר בעצמו ב־8 באוקטובר 2024 והסביר: “צבא שדורש מיגון לא מאמין בניצחון”. כל זה היה יכול להיות משכנע יותר אלמלא דרש השר הנכבד הצבת מיגוניות באזור יהודה ושומרון. אם שיפור ההגנה שלנו גורע מהנכונות להילחם כשצריך, למה פתרונות מיגון טובים למתנחלים ולא לתושבי שדרות ואופקים?
ככה לא בונים חומה
נושא ההשקעה בהגנה נדון שוב ביתר שאת לאחר הפיגוע סמוך ליישוב נאות הכיכר ביום שישי האחרון. כבר שנים ארוכות (במיוחד מאז 7 באוקטובר) דורשים תושבי יישובי הגבול המזרחי של ישראל, מעמק בית שאן ועד הערבה, שיפור של הגדר שבקושי מפרידה בין ירדן לישראל.
בניגוד להרגל המגונה של מערכת הביטחון להתעלם מאזהרות של אזרחים מודאגים (כמו במקרים של תושבי העוטף או קו העימות בצפון, או במקרה של האזרחים שהתריעו על כטב”ם בשמי ישראל רק בשבוע שעבר), הפעם זכתה הדרישה הזאת לגיבוי מצד משרד הביטחון וצה”ל.
עוד הדרישה מהדהדת באוויר נוכח מה שאירע בסוף השבוע שעבר בגבול עם ירדן – והנה התעוררו הפופוליסטים ש”הזכירו” כמה לא עזר לנו המכשול הקרקעי המפואר שהוקם בגבול עזה. ככל שהם צודקים בעובדות, הם מטעים במתכוון במסקנות.
עיכוב של פורעים שינסו לחצות מכשול שכזה מכיוון מזרח, עם שטחים מתים נרחבים בצדו המזרחי של הגבול, יהיה קריטי במקרה של מתקפה רבתי על ישראל – ושלא כמו במחדל ההגנה על יישובי הנגב המערבי כאן די יהיה בעיכוב של כמה דקות כדי לחסל כוח תוקף בשלמותו לפני שיספיק, חלילה, להשתלט על יישוב ישראלי ולהתערבב בין תושביו באופן שיקשה על פגיעה בו מהאוויר.
אז למה לא מוקם מכשול כזה בגבולנו המזרחי? כי לממשלת ישראל חשוב יותר לתעל את הכסף למקומות אחרים, למשל למציאת נתיב חוקי להעברת הכספים לסבסוד מעונות יום לילדי משתמטים מגיוס, בניגוד להנחיית הייעוץ המשפטי ולפסיקת בג”ץ.
אם היו משקיעים עשירית מהמחשבה והיצירתיות שהם מגלים באפיק הזה (למשל שינוי “מבחן ההכנסה” כך שיותאם למי שמשתמטים לא רק מגיוס אלא גם מעבודה) באפיקים לא קואליציוניים, כמו מיגון תושבי הצפון או אבטחת יישובי בקעת הירדן והערבה, היו יכולים יותר מאזרחי ישראל לישון בשקט בלילות.
קרן הצבי
אני עצמאי קטן: חלק מהכנסתי הוא פועל יוצא של שכר חודשי כשכיר, חלקים אחרים הם מהכנסות נוספות בתחומים שבהם אני פועל כעצמאי. במשך שנים ארוכות ניסתה מדינת ישראל לחנך אותי לחסוך. למה? כי אנשים כמוני חשופים הרבה יותר לסכנה שבהגעה לגיל הפרישה ללא פנסיה ראויה.
כשאתה שכיר, המעסיק מחויב להפריש חלק משכרך לפנסיה, בלי קשר לטיב ההתקשרות ביניכם או לרצונותיכם. אומנם גם עצמאיים מוכרחים להפריש לטובת חיסכון פנסיוני, אבל הפיתוי (והאפשרות) לנצל כסף פנוי - שנדרש כמעט תמיד בשוטף (על פני חיסכון לטווח בינוני או ארוך) - הוא גדול יותר.
מה עשתה מדינת ישראל בחוכמתה? עודדה אותי לחסוך על ידי הטבת מס: כשאתה מבין בסוף כל שנה כי חלק מהסכום שלא תפריש לקרן השתלמות למשל (מכשיר החיסכון לטווח הבינוני והארוך הכי פופולרי בישראל), ילך לכיסה העמוק של מדינת ישראל בדמות מס הכנסה מוגדל, תעדיף תמיד לחסוך – לפחות הכסף יהיה על שמך ולא על שם איזו הטבה קואליציונית, רחמנא ליצלן.
כך הפכתי, בעידודה הטוב והמיטיב של המדינה, לברנש אחראי יותר מכפי שהייתי לפני שנים: הנה עומדת לי קופה שאליה אני מפקיד, לפי המלצת רואה החשבון שלי, כ־18 אלף שקל מדי שנה, שמצטברים להם – ומקץ שש שנים הופכים גם לנזילים. על אף נזילותם, הפיתוי להמשיך לחסוך באפיק הזה, ליהנות מהטבות מס ולדעת שביום מעונן יעמוד לרשותך כל הסכום בתוך ימים, הוא אדיר.
“פטור ממס” הוא בשורה נהדרת לאזרח, קצת פחות לרשויות המס. ההערכה היא שהמדינה הייתה יכולה להרוויח כ־5 מיליארד שקל אילו הייתה ממסה את אפיק החיסכון הזה.
כל עוד העניינים התנהלו כרגיל, סברה מדינת ישראל כי זהו סכום הולם “להפסיד” כדי שלא לפגוע בעצמאותו הכלכלית של האזרח העובד, שיהיה לו חיסכון זמין בגובה של כמה עשרות עד כמה מאות אלפי שקלים ליום גשום, במקום שיהיה כאבן ריחיים על צווארה.
אלא שעתה זקוקה המדינה לכסף מזומן – גם במחיר הידיעה שעל כל שקל שהיא גובה מאיתנו בהווה היא עלולה להפסיד שניים בעתיד, כתוצאה ממתן מענה בחירום לציבור שחסכונותיו הזמינים נפגמו. משום כך, במסגרת הגזירות הכלכליות שמתוכננות לנו, נמצא גם מיסוי של הרווחים על הכספים שנצברים בקרנות ההשתלמות שלנו.
אני לא יודע מה איתכם, אבל אני הולך לפדות את קרן ההשתלמות הנזילה שלי כבר בחודש ינואר הקרוב. מה אעשה עם הכסף? מדינת ישראל הייתה מתה שאשקיע אותו שוב, הפעם באפיק שישתלם לה יותר. רק שאני כבר לא מאמין לה ובטח שכבר לא סומך עליה. מדובר בחלם של ממש: המדינה שעד אתמול אימנה אותי לחסוך, מלמדת אותי עתה לרוץ לבנק בטרם תישלח יד לחסכונותיי.
זה נשמע פעוט, אבל עוד עלול להתברר כאסון כלכלי אדיר למדינה: במקום שבו אזרחים מתרגלים שיש לעמוד על המשמר ובעת הצורך לרוץ לבנק כדי להגן על החסכונות מפני ממשלתם שלהם, עלולה להתפתח אי־יציבות כלכלית־חברתית.
לכאורה, מדינת ישראל הייתה אמורה להיות חכמה יותר, להכריע לא בעד השקל שהיא יכולה לשים היום בכיס אלא בעד זה שישרת את אזרחיה לטווח הארוך.
במקום זה היא מתנהגת כנרקומנית של כסף מזומן – ועל נרקומנים כידוע, אי אפשר לסמוך: לא האזרחים שחרדים לחיסכון שצברו בדי עמל ועתה הממשלה מנסה לחמוס חלק ממנו (בעודה מדגימה אפס נכונות לשאת בנטל בעצמה - למשל בקיצוץ של כספים קואליציוניים או סגירה, אפילו סימבולית, של משרדים מיותרים) וחמור מכך: גם לא סוכנויות דירוג האשראי שמביטות בזכוכית מגדלת על הנעשה בכלכלה הישראלית.
חלקן כבר מבינות שהסכנה הגדולה ביותר האורבת למדינת ישראל לטווח הארוך אינה הוצאות הביטחון, אלא אובדן האמון של הציבור והמוסדות הפיננסיים במערכת שמנסה לשנות את הכללים תוך כדי משחק. החל ממהפכה משפטית ועתה גם בחיסכון הפנסיוני ובקרנות ההשתלמות שלנו.