מלחמת “חרבות ברזל”, או בשמה המדויק מלחמת “מחדל שמחת תורה”, גובה מחיר עצום בדם ובדמים. בכל יום כמעט אנחנו נחשפים לעוד סיפור נורא של לוחם צה”ל, בשירות סדיר או במילואים, שנהרג במלחמה.
בלי להשוות, חלילה, גם עלותה הכספית של המלחמה עצומה. שעה של פעילות טנק יקרה מאוד, ואם חוסכים בכך בימי רגיעה, בזמן מלחמה נאלצים לממן שעות כאלה ללא הגבלה. ואם שעת טנק יקרה, מה נגיד על שעת טיסה. גם עלות התחמושת מטורפת. עלינו לזכור שבכל פעם שאנחנו מתלהבים משיגור מיירט של כיפת ברזל, מאות אלפי שקלים עפים לשמיים כדי להציל את חיינו, שלא לדבר על עלותם של טילי קלע דוד וחץ.
הוצאות ענק אלה מחייבות כיסוי תקציבי. מהניסיון בתחילת שנות ה־80 למדנו שהדפסת כסף ללא הכרה מביאה להיפר־אינפלציה, כלומר, לעליית מחירים יומיומית ולעיתים אף שעתית, שפוגעת בעיקר בשכבות החלשות. אין ספק שמחיר המלחמה מחייב מציאת מקורות חדשים לתקציב, ולחלופין, הקטנה דרמטית בהוצאות שאינן מיועדות ישירות למימון המלחמה.
לפקידי משרד האוצר יש תמיד ניירות עמדה של קיצוצים מוצעים בהוצאות המדינה. המועמדים הראשונים לקיצוץ הם תמיד החלשים במשק – הנכים, האזרחים הוותיקים, החיילים המשוחררים ועוד. להם הכי קל לקצץ. ההסבר למדיניות האכזרית הוא תמיד: חייבים לקצץ במה שלא פרודוקטיבי. כאילו רק הנכים והקשישים הם המגזרים הלא פרודוקטיביים במשק הישראלי. האזרחים הוותיקים בישראל ממילא זוכים ליחס הדומה לזה שהיה נהוג מסורתית בחברה האסקימואית – נשלחים למות בשלג בחוסר כל.
בימים האחרונים ראיתי פרסומים על “משרדי ממשלה מיותרים”. את אחד ה“מיותרים” אני מכיר במקרה היטב. זהו המשרד לפיתוח הנגב והגליל. בראשו עומד אומנם שר ממפלגת עוצמה יהודית, שאותה יש סיבות טובות לא לאהוב, אבל מיהו המנותק באגף התקציבים שאינו מודע למתרחש במדינה, וחושב שפיתוח מחודש של הנגב והגליל שרבים מתושביהם פונו, מיותר בימים אלה. אם הצעה כזו נחשבת מקצועית, אני נגד המקצועיות.
אינני מתגורר בנגב או בגליל, ועדיין לתפיסתי מדינת ישראל צריכה לתת עדיפות לאזורים פריפריאליים ובוודאי לאלה שספגו מכה אנושה במלחמת “מחדל שמחת תורה”. ייתכן שבמשרד האוצר יש כמה עובדים מיותרים, שממציאים גזרות שאין קשר בינן ובין המצב במדינת ישראל. אם זה אכן כך, הצעתם הטובה ביותר של עובדים אלה יכולה להיות פיטוריהם שלהם.
צריך למצוא מימון למלחמה. חובה לקצץ לשם כך בהוצאות הממשלה. אבל החיים אינם רק מספרים ומצגות, אלא בעיקר, בראש ובראשונה, בני אדם. יפנימו נא שר האוצר והנהלת משרדו את סיסמת הבחירות של אחת המפלגות בעבר, “בני אדם לפני הכל”.