הפרויקט השאפתני שמנסה לפתור את משבר הפלסטיק ולספק אנרגיה מתחדשת

בשנת מלחמה, שבה עדיין רבים מתושבי המדינה אינם יכולים לשוב לבתיהם, אף אחד לא מתייחס למשבר האקלים - ובוודאי לא למה שמתרחש לנו מתחת לאף בכל הנוגע למִחזור. אבל כפי שאומרים בחברת רא”מ (רותם אנרגיה מחצבים), שעמלים בשנים האחרונות על פתרון שעשוי לא רק לסייע בהתמודדות עם משבר הפלסטיק בישראל, אלא גם לחזק את עצמאותה האנרגטית ולתמוך הן בחקלאים והן בתושבי הדרום – המלחמה היא הזדמנות לפתור גם את התלות של ישראל ביבוא מלט.

במקביל לוועידת האקלים הבינלאומית שהתקיימה בחודש שעבר בבאקו, אישר לאחרונה משרד האוצר את הקרקעות לפרויקט האנרגיה ומחזור הפלסטיק שמקדמת החברה במישור רותם. מה זה אומר בפועל? סוף־‏‏֫סוף אור ירוק לפרויקט שמתוכנן זה שנים, המקדם מתקן חדשני להשבת אנרגיה שמטרתו לקלוט ולטפל בכ־200 אלף טון פסולת פלסטיק בשנה. זאת במטרה להציב את ישראל בשורה הראשונה בעולם בכל הקשור לטיפול הולם בפסולת פלסטיק שאינה ניתנת למחזור רגיל.

בלי גז, בלי חשמל

מצבה של ישראל בתחום הטיפול בפסולת הפלסטיק לא מזהיר, בלשון המעטה. 80% מהפסולת עדיין מוטמנת, מה שממצב את ישראל בין האחרונות במדינות ה־OECD, שבו הממוצע בתחום זה הוא 40%. יתרה מכך, כיום ישראל מייצרת מיליון טון פסולת פלסטיק בשנה וממחזרת כ־10% בלבד.

רא”מ מתחייבת להעלות את הנתון הזה ל־30%. “בעיית מחזור הפלסטיק היא לא משהו שנמצא לו עדיין פתרון בישראל”, מסביר ג’אק סבג, מנכ”ל שותפות רא”מ. “מדובר בחומר נוח, זמין וזול, שאנחנו מאוד אוהבים להשתמש בו. הוא נמצא הכל מקום - החל מהלפטופ שלנו עד הטסלות החדשות. מנגד, יש איתו בעיה קשה בכל הנוגע למחזור. אי אפשר למחזר פלסטיק ביחד, אלא צריך לעשות הפרדה ולמחזר אותו פעמיים בצורה נקייה, מה שדורש אנרגיה אדירה”. לדבריו, אף שטכנולוגיות למחזור פלסטיק קיימות בעולם, הן לא מיושמות כל כך בארץ כיוון שמדובר בעניין שאינו כלכלי.

הפרויקט של רא”מ אמור לקחת את הפלסטיק שאינו ניתן למחזור ומיועד להטמנה או לשריפה, המבוצעת לרוב בצורה פיראטית ומזהמת, להוסיף לה 1.3 מיליון טון של סלעי פצלי שמן שנמצאו במחצבים - ולמחזר אותה בלי להשתמש באנרגיה של חשמל או גז. פצלי השמן ייכרו במכרה פתוח באזור ייעודי, שבו מתבצעת כרייה של פצלי שמן ומחצבים אחרים זה עשרות שנים על ידי חברת כיל כדי להגיע לפוספטים, ועצם השארתם בשטח מהווה בעיה סביבתית. כך למעשה הפרויקט של רא”מ נפטר משני חומרי גלם המהווים בעיה סביבתית במצבם הגולמי, והופך אותם למקורות אנרגיה.

“הפתרון שלנו מגיע באמצעות הטכנולוגיה”, מסביר סבג. “בזמן שכורים את הפוספטים באזור מישור רותם, צריך לפנות את פצלי השמן שנמצאים מתחת לפוספט. את החומר התפל הזה אנחנו לוקחים מאזור הזיכיון שלנו ומשתמשים בו. בפצלי השמן יש חומר אורגני, שכאשר הוא מתחמצן הוא עלול להיות בעייתי. איסוף פצלי השמן מהשטח הוא קודם כל שירות לסביבה. כשהם מוזנים לתוך המתקן שלנו, הם מה שמספק את האנרגיה לתהליך”.

“אנחנו בעצם לא צורכים לא גז ולא חשמל מבחוץ, וזה דבר מהפכני לכשעצמו” מוסיף סבג. “אגב, זה מתקן שאם היינו בונים לפני כעשור הוא היה עולה כמחצית מעלותו כיום - יותר מ־450 מיליון דולר. המטרה היא ליצור מינימום של המינימום פליטות וזיהום, ובעצם לייצר כלכלה מעגלית נטו. אין לנו כמעט תוצרי לוואי”.

מספקים חלופה

מלבד מחזור הפלסטיק עצמו, מחלק מהחומרים המתפרקים ניתן למשל לייצר מלט. “ישראל צורכת 8 מיליון טון מלט בשנה. 4 מיליון טון מייצרים בארץ, ו־4 מיליון נוספים מייבאים מטורקיה”, אומר סבג. “אחת המטרות שלנו היא לספק חלופה ליבוא הזה ממדינה שהיא לא חברה גדולה שלנו. אירועי 7 באוקטובר זעזעו את כולנו, אבל אני חושב שבעיקר הבנו שאי אפשר לסמוך על אף אחד, בוודאי שלא על שום מדינה שתספק לנו בזמן אמת מוצרים בסיסיים.

"אנחנו כמדינה חייבים לדאוג לעצמנו לעצמאות. ברגע שמלחמת אוקראינה־רוסיה פרצה, ראית מה קרה בגרמניה - סגרו לה את הגז ומחירי החשמל קפצו. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להיות במצב כזה, ויש לנו אפשרות לא רק לקחת פסולת שהיא מעמסה לסביבה ולפרק אותה אלא גם להפוך אותה לחומר אנרגטי. והכל מזבל”.

לא רק מלט אלא גם נפט, ויש שישאלו איך זה מסתדר עם הניסיונות להפחית בצריכה של החומר המזהם הזה.
“כל מי שיגיד לך שאנחנו לא צריכים נפט בשנים הקרובות טועה ומטעה. נכון, רכבים עוברים לחשמל, אבל אנחנו עדיין צריכים דלק כדי לטוס. שלא לדבר על כך שבתעשייה עדיין מייצרים פלסטיק חדש. אנחנו מייצרים מהחומר הזה 50 מגה־ וואט חשמל בלי לשרוף גז. זה חשמל נטו שמופק מחום חיובי. מאותו חומר בדיוק אנחנו מייצרים גם תחמוצות גופרית נקייה, שמיועדת לתעשייה בישראל או ליצוא”.

נזכיר כי גם אם ישראל תגיע בעשורים הבאים להיקף שימוש של כ־90% באנרגיה מתחדשת, עדיין יהיה צורך בכ־2 מיליון טון נפט ומוצריו. “את הצורך הזה יכולה למלא, באופן חלקי כמובן, הפקת מוצרי אנרגיה מפצלי שמן מקומיים ופסולת פלסטיק, תוך חיסכון ביבוא - הכולל גם הפחתה של פליטת גזי חממה כתוצאה מייתור חלק מהשינוע הבינלאומי של הנפט”.

ברא”מ מציינים כי המדינה תקבל מהפרויקט מיסים בגובה 3 מיליארד שקל לאורך 28 שנים, ומבטיחים כי הפרויקט אמור להוסיף 300 משרות חדשות לתושבי הדרום. לקולות המתנגדים הטוענים כי הכרייה עלולה להרוס משאבי טבע, מבקשים בחברה לומר כי המתקן של רא”מ צפוי לקום באזור התעשייה מישור רותם שבנגב, במרחק של כ־20 ק"מ מאזור ים המלח וכ־40 ק"מ מבאר שבע.

מה עומד מאחורי הטענה שההליך עלול לסכן את הקרקע או מקורות המים?
“מקור פצלי השמן, המעניקים את האנרגיה הדרושה לתהליך הטיפול בפסולת הפלסטיק, יתבצע באמצעות כרייה פתוחה ובטוחה, ללא חימום או קידוחים בקרקע, באופן שאינו מסכן את הקרקע או מקורות מים", אומר סבג. "יתרה מכך, הפרויקט יסייע במניעת זיהום סביבתי בכך שיוכל לקלוט חלק מפצלי השמן הנכרים זה שנים בתהליך כריית הפוספטים באזור”. בכל הנוגע להפקת אנרגיה מסלעי פצלי השמן, נדגיש כי בישראל בניגוד לארה”ב פצלי השמן הם סלעים שנמצאים על פני הקרקע וכרייתם זהה למחצבה רגילה.

“עוד חשוב לציין", אומר סבג, “כי על פי מחקרי האימפקט שנערכו, הפעלת המתקן צפויה לחסוך מאות מיליוני שקלים בשנה בעלויות בריאות הציבור כתוצאה מהפחתת המזהמים הנפלטים משריפות פסולת פיראטיות והטמנה. כמו כן, הפעלת המתקן צפויה לחסוך אלפי דונמים של קרקעות בדרום הארץ, שבמקום שינוצלו להטמנת פסולת מזהמת יהיו זמינות לחקלאות ולתעשייה”.

הזנחה של שנים

כאמור, מעט מאוד נעשה עד היום עם פסולת מפלסטיק בישראל. ד”ר רועי פרץ, מהנדס הסביבה הראשי ברא”מ, מסביר כי לאי־‏‏֫העשייה בתחום יש מחירים גבוהים. “פלסטיק יוצר נזק בכמה מישורים" הוא אומר. "הוא משפיע קודם כל על הנוף - את רואה בכל מקום ערימות של פלסטיק שוכבות ברחוב. זה משפיע עלינו גם ברמה הבריאותית. צריך לזכור שפלסטיק הוא חומר שאינו מתכלה. לוקח לו המון שנים, שבמהלכן הוא מתפרק בצורה לא בריאה היוצרת חלקיקים שכולנו נושמים”.

פרץ מוסיף להשפעות הישירות גם את ההשפעות המשניות כתוצאה משריפה לא חוקית של פלסטיק “שנעשית הן על ידי חקלאים והן על ידי גופים, מה שגורם לשחרור גזי חממה, פגיעה בטבע, במי התהום וכיוצא בזה”.

עד היום לא ממש השקיעו במחזור פלסטיק גם כיוון שעלויות הפינוי היו גבוהות. “משרד החקלאות תומך בפרויקט כי הוא טוב לחקלאים, שכן הוא מאפשר להם לא רק לחסוך את עלות ההובלה וההטמנה של הפסולת החקלאית האדירה שהפכה למכת מדינה”, מוסיף סבג, “אלא אף למכור את הפסולת שלהם לרא”מ ולהרוויח כסף. מדובר בפסולת פלסטיק, לרבות מוצרי אריזה, צנרת השקיה, יריעות חממה ועוד”.

ד”ר פרץ מסכם ואומר כי ישראל ניצבת במקומות הגבוהים כיצרנית זבל במדינות ה־OECD. “אנחנו מדברים על כמות של 7 מיליון טון פסולת עירונית שמיוצרת בכל שנה בישראל. ממוצע הצריכה היומי לאדם עומד על 1.7 ק"ג אשפה, שבמדינות מערביות אחרות עומד על 1.4 ק"ג בממוצע. זה המון. ישראל היא מדינה צרכנית ובזבזנית, ותחשבי שעד היום 80% מהפסולת הולכת להטמנה לא בריאה. בנוסף, ישראל לא התברכה בהרבה שטחים. אין מנוס, אבל צריך לשנות כאן את הדיסקט ולחשוב כל הזמן על פתרונות חדשים".