שבתי לישראל מ"גלות פורטוגל" הקצרה שלי בשעה שבה נכנסה לתוקפה הפסקת האש בצפון. בדיוק בארבע לפנות בוקר עשיתי את דרכי מנתב"ג לתל אביב לקראת יום ראשון ללא טילים, מציאות שנכון לכתיבת שורות אלו עדיין תקפה ונתפלל שכך גם תישאר.
זה המקום להחמיא לממשלת ישראל, לעומד בראשה ולשר האוצר שלו: אם במהלך החודש האחרון חקרתי היבטים שונים שבין חברה לכלכלה בפורטוגל, הרי שחזקה על המנהיגות הישראלית שחיש מהר תניח בידינו חומרים אקטואליים לעסוק בהם - גם למי ששב מימים ארוכים של ניתוק מבורך.
חורבן הבית
הכוונה היא ליחס של המדינה לתושבי הצפון, אלו שהיציאה למערכה בלבנון נועדה, על פי החלטת הממשלה, לאפשר את חזרתם הבטוחה לבתיהם. נניח לרגע לנושא מרכזי אחד - מה השיגה עבורם הפסקת האש: האם הרחיקה מהם את הסכנה באמת או רק דחתה חלילה את 7 באוקטובר שלהם למועד בלתי ידוע – ולצורך העניין נניח שיש להם סיבה לסמוך על ממשלת ישראל ולחוש ביטחון.
מדובר בתושבים שכבר חוו שתי טראומות: האחת כאשר נאלצו להפוך לפליטים בארצם, משקיפים ממרחק על בתיהם המופגזים ועל עסקיהם הקורסים, והשנייה פקדה אותם כאשר נחשפו לפער המטורף בין הפריפריה למרכז בישראל. במשך יותר משנה הם ראו כיצד זה לגור במקומות שבהם שירותי החינוך מגוונים ומושקעים יותר, שירותי הרפואה זמינים יותר, ועל תרבות ופנאי מוטב שלא נדבר.
הטראומה הבאה שלהם, שנמצאת רק בראשיתה, היא ההסתגלות מחדש לבית שאינו כשהיה. התקשורת מדווחת על מאות הבתים שנהרסו כליל ועל עוד אלפים שנפגעו חלקית וזקוקים לשיפוץ. הנתונים הללו הם נתוני אמת, אבל הם מחמיצים את התמונה האמיתית: גם בית שעמד נעול במשך 14 חודשים אינו ראוי למגורי אדם. הוא זקוק לכל הפחות לתיקוני חשמל וצבע, לכמה עבודות אינסטלציה כדי להשמיש את המערכת שהושבתה תקופה ארוכה, לשירותי הדברה וניקיון (מקצועיים, לא K300 וספונג’ה) ועוד. אלו לבדם יכלו עד מהרה את התקציב המובטח כרגע לכל תושב שיחזור: מענק בגובה 60 אלף שקל בממוצע למשפחה.
כן יזדקקו שם ללא מעט עבודות תשתית, שעלותן תושת על הרשויות המקומיות, ולשדרוג מערכת החינוך, שצריכה לדאוג לתלמידים שנותקו מבתי הספר הקבועים שלהם למשך יותר משנת לימודים - וגם זו רשימה חלקית בלבד של שני העניינים הדחופים ביותר.
גם אם עם ישראל ינהר בהמוניו אל חבל הארץ האהוב - שעשוי ליהנות לא רק מאהבת ההמון, אלא גם משארית השעיית הטיסות לישראל וממנה על ידי חברות תעופה זרות רבות 0 יש אתרים רבים שצריך להקים מחדש. גם בכאלה שלא ניזוקו תידרש עבודה מהירה ויקרה כדי שאפשר יהיה להתניע את הקופה שעמדה ריקה 14 חודשים. משמע, עבור רוב עסקי התיירות המועד האפשרי הקרוב להתחיל לסגור את הפער הוא חגי האביב. עבור העוסקים בחקלאות, מדובר בעונה הבאה.
שודדי הקופה
היית מצפה שממשלת ישראל תירתם ותטה כמה שיותר תקציבים למטרה החשובה של יישוב מחדש של חבל הארץ, שספג את הפגיעה הקשה ביותר (ברכוש, למזלו לא בנפש) במלחמה. רק שממשלת ישראל דאגה – ממש עם צאת השבת הראשונה להסכם הפסקת האש - להעביר כרבע מיליארד שקל בדחיפות ל...
לאן, אתם שואלים? הנה הפירוט: רוב הסכום, 141 מיליון שקל לחטיבה להתיישבות במשרדה של השרה אורית סטרוק; 64 מיליון שקל למשרד ירושלים ומורשת של השר מאיר פרוש; 39 מיליון למשרד הדתות שבראשו עומד מיכאל מלכיאלי מש"ס; ועוד סכומים “קטנים”, כמה מיליונים, למטרות חשובות כמו חיזוק בתי הדין לממונות ו”משפט עברי”.
הייתי מפליג כאן בקשר ההיסטורי המחייב שבין השר פרוש, חבר סיעה חרדית קיצונית שמעודדת ומקדמת השתמטות, לשחרור ירושלים על ידי הצנחנים (רמז: אין כזה); לצורך הדחוף בהגברת שירותי הדת לכלל החברה הישראלית, בראשות השר מלכיאלי; או לניסיונות של בצלאל סמוטריץ’, שבשום סקר אינו מתקרב אפילו לאזור החיוג של אחוז החסימה, לקנות את לב בוחריו באמצעות כיסיהם. אבל האמת היא שחבל לנסות לנהל דיון ענייני.
חבל על המילים כאשר ברור שהמטרה היא לא לנתב כספים חשובים מהתקציב המידלדל למקומות שבהם הוא נדרש באמת, אלא רק לשמן את חברי הקואליציה, כדי שזו תוכל להמשיך לכהן אף שלא תתקצב כראוי את שיקום הצפון.
איך אני יודע? כי התוכניות היפות לשיקום הצפון אומנם נערמות על השולחן, אבל ראשי הרשויות כבר למודי ניסיון ויודעים שכל עוד מדובר בתוכניות ולא בכסף בבנק, הסיכוי שיראו את התקציבים המובטחים בשלמותם נמוך מהסיכוי שיוקם בקרוב בית חולים בקריית שמונה.
אודה שאני אוהב את צפון ישראל. גרתי בצעירותי בעמק החולה וברמת הגולן, נופי הצפון (בעיקר הנוף האנושי) קרובים לליבי – ולכן לקחתי באופן אישי את העלבון הכלכלי שעלבה בהם השבוע הממשלה. ממשלה, שכמו העומד בראשה, יש לה עניין רק בדבר אחד: הישרדות פוליטית שתקדם חקיקה שתבטיח את המשך כהונתה, גם אם מדובר בגניבה של כספים מהאנשים ששילמו את מחיר המלחמה.
למה המילים הקשות? כי כל שקל שבוזזת אורית סטרוק מתקציב המדינה דרוש לאביחי שטרן, ראש עיריית קריית שמונה, לשיקום עירו. כל שקל ששודד מאיר פרוש למען “מורשת וירושלים” יחסר למשה דוידוביץ’ כדי לפתח מחדש את העסקים במועצה המקומית מטה אשר. וכל שקל שגוזל מיכאל מלכיאלי למען שירותי דת נדרש בדחיפות לקופתו הדלה של בני בן מובחר, ראש המועצה המקומית מבואות החרמון, כדי לטעת מחדש מטעים שנשרפו כליל.
אנא זכרו זאת כשאתם חושבים על שיקום הצפון: לינה בצימר זה יפה מאוד, אבל אם אתם רוצים לסייע באמת - מוכרחים לשנות את סדרי העדיפויות של הממשלה המכהנת. ואם אי אפשר, פשוט להביא להחלפתה.