בשנת 1992 עלה לראשונה המחזמר “דוד” שכתב וביים ירון כפכפי, בכיכובה של להקת “השכנים של צ’יץ”. במחזמר, שהפך ללהיט היסטרי והוצג שוב ושוב, התגלו במהלך השנים כישרונות כמו יהודה לוי, יעל בר זוהר, ניקי גולדשטיין ונועה תשבי. מי שגילם לסירוגין את גוליית והנביא נתן בקאסט הראשון היה אורי בן דב - אז כישרון מוזיקלי וספורטאי קל־֫תנועה, וכיום מנכ”ל IBI קרנות נאמנות.
“עד כיתה י’ הייתי אתלט מצטיין”, הוא נזכר. “וכשכפכפי הציע לי להצטרף ללהקה, יחד עם עמוס בן דוד ונועה תשבי שהייתה ידידה שלי, נחשפתי בפעם הראשונה למוזיקה ולהופעה מול קהל. החיים שלי היברידיים. מהספורט לבמה, ואחר כך לעסקים, ואז שוב למוזיקה, ועכשיו תקשורת והופעות בטלוויזיה ב’תוכנית חיסכון’”.
כן, משם הוא מוכר לכם.
“היה לי שואו ביזנס, אחר כך רק ביזנס, ועכשיו אני חוזר לשואו”, ממשיך בן דב. “מכאן נובעת המשיכה שלי לאולפן בטלוויזיה, לפסנתר, לפייסבוק עם אלפי עוקבים. כשאני נכנס לישיבה, אני מדבר כמו שאני מדבר בטלוויזיה. איך הגעתי למסך? פנו למלי המדהימה, אשת יחסי הציבור שלנו בחברה, וזה התחיל להתגלגל, עצר במלחמה ועכשיו חזר. לקרן מרציאנו יש מגע קסמים עליי, משהו נדלק אצלי בקטע של הכלכלה בזכותה”.
כדורגל בלונדון ומניות בארה”ב
בן דב (48, גרוש ואב לשניים) הוא טיפוס. אפשר לאהוב אותו, אפשר פחות, אבל אי אפשר להתעלם ממנו. איש כריזמטי, שמדבר בקצב אש מתובל במטפורות מקוריות, כזה שאומר בפנים את מה שהוא חושב. משהו באקסצנטריות שהוא מפגין מזכיר את הדוד שלו, איש העסקים אילן בן דב, שהיה בין השאר הבעלים של סאני אלקטרוניקה, סקיילקס קורפוריישן, טאו ופרטנר, וידע הצלחות פנומנליות וגם כישלונות כואבים מאוד שאף איימו על שרידותו הכלכלית.
“עסקים אצלי זה מלידה”, מפציץ בן דב כבר בהתחלה. “אבא היה סוכן ביטוח גדול. מגיל 7 הייתי הולך אתו ועם אילן לצעידות. 15 שנה שמעתי אותם מדברים על עסקים. הוא ואבא היו מאוד מחוברים”. אחרי שסיים תואר ראשון ברייכמן, התחיל לעבוד במגדל שוקי הון, בהתחלה כמנהל השקעות ואחר כך כסמנכ”ל פיתוח עסקי בחברת ניהול התיקים שלה, ואת התואר השני במנהל עסקים עשה תוך כדי עבודה וסיים בגיל 30.
“ואז אינדקס תעודות סל, שהייתה אז בשותפות של דש ני”ע וברק קפיטל, חיפשה מנכ”ל ופנתה אליי. ככה נהייתי שותף ב־10%, הקמתי אותה כמעט מאפס ואפילו המצאתי לה את השם. החברה, שעסקה בתחום הפסיבי שמאוד קרוב לליבי, מאוד הצליחה. אני מאמין בהשקעות פסיביות במדדים, P&S, נאסד”ק - על זה שמתי את הכסף שלי וזה מה שבנה אותי. מה זה P&S? ספורט אנד פלז’ר. ההשקעה הזאת אפשרה לי לעשות ספורט אנד פלז’ר בחיים”.
יש עכשיו גל כפירה באמונה העיוורת במדדים האמריקאים ונשאלות שאלות כמו האם זה הזמן לקנות אותם.
“למי שמאמין באנושות ובכלכלה האמריקאית, אין עניין של טיימינג. אין מה לתזמן את השוק, תהיה בו כל הזמן. אלו משפטים מתחום הפילוסופיה, אבל P&S קיים כבר 70 שנה ועושה תשואות של כ־֫10% בשנה, כולל דיווידנדים, זה אומר שהוא יותר ממכפיל את עצמו כמעט כל עשור בממוצע.
“שלוש שאלות אדם צריך לשאול את עצמו כשהוא נכנס לשוק: בן כמה אתה, מה אופק ההשקעה שלך ואיפה משקיעים. הפיזור הנכון במדינה שלנו הוא שרוב הרכיב צריך להיות בארה”ב, ב־֫P&S. למה? כי אם יש מהפכה בתחום החיפוש, אז גוגל מובילה אותה; אם בתחום השילוח – אמזון; במכוניות החשמליות – טסלה; בשבבים – אנבידיה. הכל קורה באמריקה. כדורגל זה לונדון, סקי זה בצרפת ומניות - בארה”ב. הכלכלה האמריקאית בנויה על קפיטליזם ומצוינות, ובכל המהפכות הם לוקחים את כל הקופה”.
מה עם סין?
“אני לא משקיע במדינות שאני לא מאמין בהן. אני לא משקיע במדינות שאני לא מאמין במשטר שלהן. אני לא משקיע במדינות שמעלימות את אנשי העסקים שלהן”.
בישראל היית משקיע?
“אם הייתי משקיע אנגלי, הולנדי או בלגי, רוב הכסף שלי היה בארה”ב. אל תשווי את סין לישראל. אל תשווי דמוקרטיה חיה ונושמת לסין”.
כלכלה צריכה ודאות, ואצלנו היא איננה.
“זה לא קשור למצב הגיאופוליטי, אני תמיד אגיד, ואני מחיל את הכלל הזה על עצמי, שהמדינה שלנו קטנה מדי בפרופורציות שלה. בכל תסריט, רוב ההשקעה צריכה להיות במניות מעבר לים, ורוב ההשקעה באגרות חוב קונצרניות וממשלתיות – בארץ. במניות אנחנו פשוט קטנים מדי. החברות הטכנולוגיות הגדולות נסחרות בחו”ל, אז הכסף צריך להיות שם. ההשקעה במניות באמצעות המדדים תהיה בניהול פסיבי, ודווקא באג”ח אני מאמין בניהול אקטיבי”.
“יש כשל שוק בבנקים”
בן דב מלא בהוקרה לקרנות הכספיות, שהפכו את הביזנס שלו לנגיש. מוצר שכל אזרח ממוצע יכול לקנות לעצמו לבד, בלי פחד. “הן הדבר הכי טוב שקרה לקרנות הנאמנות”, הוא פוסק. “כדי לקנות קרן כספית צריך לפתוח חשבון ניירות ערך, ומפה אפשר להעביר אותו להשקעה במניות כי את השלב הראשון של החתימה על הטפסים כבר עברת.
“קרנות כספיות גייסו 150 מיליארד שקל בשנתיים, שזה כמו כל תעשיית הקרנות האקטיביות שקיימת כבר 50 שנה - וזה ילך ויגדל גם אם הריבית תרד ל־֫2.5%. כבר 20 שנה אני מנכ”ל קרנות, וסוף־֫סוף החברים שלי מבינים מה אני עושה. הייתי אומר להם שאני בשוק ההון. היום אני כבר אומר בכיף שאני בקרנות. בתוך מספר שנים זה יצעד לכיוון הטריליון שקל נכסים, וזה יחד עם התעשייה הפסיבית שצומחת בצורה מטורפת. P&S ונאסד”ק הם האדידס והנייקי, וכל מגדל פלפלים כבר אומר את זה”.
בגיל 35, כשבדש־איפקס החליטו למזג את אינדקס ותכלית, בן דב מימש אופציות בסך 8 מיליון שקל ועזב (“ב־֫2010 זה הספיק לשתי דירות בתל אביב, היום בקושי לדירה אחת”). אחרי פחות משנה קיבל הצעה לקחת לידיו את IBI קרנות נאמנות, שהייתה אז בשפל, והפך את הקערה על פיה.
עם רכישת פסגות קרנות נאמנות במאי השנה, תמורת 137 מיליון שקל, שווי הנכסים של IBI קרנות נאמנות זינק ל־֫65 מיליארד שקל, באמצעות 210 קרנות - רובן קרנות פסיביות והשאר מסורתיות. המהלך הפך את החברה לאחת מחמש השחקניות המובילות ולמגייסת הגדולה ביותר. “ירשנו הנהלה ועובדים מעולים מפסגות, ואנחנו כמו זוג עם ילדים בפרק ב’, שמכיר באמצע החיים. כבר שכחנו שהיינו שתי חברות נפרדות”.
במקביל להצלחה העסקית, חווה בן דב משבר אישי. הבדידות בנישואים החזירה אותו לעצמו ולאהבה למוזיקה, והוא התחיל ללמוד לנגן בפסנתר. “התפנה לנו מקום בסלון וגרושתי הציעה לקנות פסנתר. ככה ניגנתי ושרתי לעצמי. הגירושים, לפני שלוש וחצי שנים, היו הגפרור שהצית את הצורך לשיר. זה היה תרפויטי ברמה מטורפת. עשיתי קאברים ולפני שנתיים כתבתי אלבום עם שמונה שירים. אדם במשבר הוא ביצירתיות מקסימלית.
“העליתי מופע משולב של קאברים ושירים מקוריים בשם ‘סוף הסיפור’. היה שם שיר על קאמבק שנכשל עם הגרושה, נשוי שחי כמו גרוש, שירים שהם חלק מההווה שלי. אנחנו ביחסים חבריים וקרובים, והיא באמת אמא מדהימה”.
איך היה לעלות שוב על הבמה אחרי כל כך הרבה שנים?
“25 שנה רצתי רק בביזנס. עכשיו אני שחקן חופשי. הילדים שלי גדולים, אין לי חברה ואני מאמין שהחיים האלו הם קרב־רב, עשרה מקצועות. אני לא רק איש עסקים, אלא זז בין משפחה, קריירה, ספורט ומוזיקה. איך נראים בגיל 48 ככה? שלוש שעות ספורט כל יום, לנגן על פסנתר כל יום, לעלות קאבר לפייסבוק ולעשות מדיטציות. אין יום שאני לא עושה מדיטציה, שינון מנטרות, בסוף יום עבודה”.
באחת ההופעות שלו בטלוויזיה, כשנשאל על עושק העו”ש בבנקים, הוא תקף חזיתית את נגיד בנק ישראל אמיר ירון. “בשורה התחתונה, הבנקים חצו את חצי טריליון השקלים בעו”ש ואני פשוט פניתי למי שאחראי על הכל. אני לא בא בטענות לבנקים. זה שאין תחרות ל’עובר ושכח’ - הכינוי שלי לעו”ש - זה כשל שבנק ישראל צריך לטפל בו.
“מה שלא פחות מרגיז זה שיש מנגנון ללקוחות מסוימים ומיוחסים - אם יש כסף בעו”ש, הוא נכנס אוטומטית לפיקדון בלי שצריך להתקשר ולבקש. אם נכנסת למינוס של 10,000 שקל, הבנק לא מבקש רשות לקחת ריבית, נכון? אז אני רוצה סימטריה. דין מינוס כדין פלוס. אם היה חינוך פיננסי, אנשים היו דורשים את זה”.
נוח לבנקים ולמדינה שהאזרחים בורים.
“אנשים צריכים להתעורר על החיים שלהם. בנק מרכזי זה תפקיד מיוחד. במשבר הסאב־פריים, בן ברננקי הציל את הכלכלה העולמית. הוא ידע להסתכל לראשי הבנקים בעיניים ונתן להם הוראות ביצוע, גם אם בסאבטקסט. יש חמישה בנקים גדולים בישראל, והנגיד יכול וצריך להיכנס לכשל השוק הזה ולטפל בו. עכשיו יש חוק שלפיו הבנקים יצטרכו לפנות ללקוחות עם פלוס בחשבון”.
עם הגזירות שייפלו עלינו בחודש הבא, למעטים יהיה פלוס בעו”ש.
“יש כאן מתקפה חזיתית על הציבור הישראלי. המלחמה עלתה 300 מיליארד שקל והגענו לקופה. צריך להעלות מיסים, אבל גם להכניס עוד אנשים לצבא, לתעסוקה ולמעגלי החיים. הייתה לאגף תקציבים ולאוצר שנה שלמה להתכונן וזה מה שהבאתם? להעלות מע”מ באחוז? אם הייתי שר האוצר, הייתי רוצה שיביאו לי את כל עיוותי המס שיש, והייתי מטפל בהם”.
באוצר קוראים לרווחים הכלואים עיוות, ומטפלים בו.
“זה לא עיוות מס. עיוות המס הכי גדול הוא שיש כאלה שמשלמים מס וכאלה שלא. שיש 500 אלף דירות של משקיעים ויורשים שגובים שכירות ולא משלמים עליה שקל. על נדל”ן לא משלמים, אבל על תיק השקעות כן. אז יגידו, איך נצליח לאכוף את זה? קל: תעשו הצלבות בין רישומי טאבו וארנונה.
“צריך היה להביא פרויקטור קיצוצים, כמו שטראמפ מינה את אילון מאסק ליועץ לקיצוצים וליעילות ממשלתית. אנחנו צריכים מנהיגות. לא סתם כלכלה זה מדעי החברה. יש בה הרבה פסיכולוגיה - מה אתה משדר לציבור. תוסיפי לזה את העובדה שאנחנו המדינה היחידה שלא הורידה ריבית, והחברות ינצלו את העלאת המע”מ כדי להעלות מחירים - וזאת רק ההתחלה. כי כשהממשלה מעלה את תעריפי החשמל, המים והארנונה, כולם מעלים מחירים.
“ויש את שיטת המכירה של 20־80 בדירות חדשות”, הוא ממשיך. “זה נורא מה שהולך פה. למה זה קרה? כי הבנקים נתנו הלוואות לקבלנים ב’שדה חוב’ שנתקעו עם קרקעות ולא מכרו דירות, אז הם מצאו פטנט לקנות על הנייר. אף אחד לא עובר חיתום, והקבלן נותן הלוואות בלון שיתפוצצו להם בפנים. הקבלנים מעוותים את השוק. הם משדרים ללמ”ס שמחירי הדירות עולים בשיטת ה’פנטהאוזים על הנייר’, מכירת אופציות על דירות, וזה מחדל. בכנסת לא אישרו לתת 90% משכנתה, אבל אותה לפחות מישהו היה בודק, ופה אין בכלל חיתום, אבל יהיה סאב־פריים”.
במקרו בן דב חושב שהמצב זוועה, אבל במיקרו הוא דווקא די סבבה. “השנים שלפני הגירושים היו הכי קשות, כי זאת החלטה אקטיבית, כמו להחליט לזרוק טיל על הבית שלך אחרי 25 שנות זוגיות ו־֫18 שנות נישואים. היום אני קם בבוקר עם חיוך. אני בסוג של רנסנס. נולדתי מחדש”.