קשה לי להיכנס לסופרמרקט השכונתי כדי לרכוש חלב, ביצים, לחם, גבינה ועוד מוצרים שלרוב נחדש את המלאי שלהם גם מחוץ לקנייה השבועית – ולצאת עם חשבון של 200 שקל, בערך כפליים מהמחיר ששילמתי על קנייה דומה אך לפני חודש.
תאמרו שיוקר המחיה הוא לא הפרמטר היחיד שקושר בין אדם לארצו, עמו ומדינתו – ואני אהיה הראשון להסכים. הבעיה היא שיותר משמכביד יוקר המחיה על כיסי, מכבידה על ליבי ההרגשה שכולם מרמים אותי.
זה מתחיל ביצרנים הרגישים כל כך להוצאותיהם, עד שבכל פעם שבה מתייקרים תעריפי החשמל או הארנונה דואגים להעלות את המחיר בהתאם – ותמיד עם עיגול קטן כלפי מעלה. כל זה אולי טוב ואפילו הוגן, אבל כמה פעמים שמעתם על יצרן מזון שהודיע על הנחה גורפת בגלל ירידה במחירי האנרגיה למשל? לא שמעתם? אולי כי השיטה היא חד־כיוונית: תמיד על חשבוננו, תמיד לרעת הצרכנים.
אז אולי אצל היבואנים נמצא מזור? הנה, עכשיו רושם השקל שיאים של התחזקות לעומת הדולר והיורו, כלומר עלייה דרמטית ברווחי היבואנים שקונים את הסחורה במט”ח ומוכרים לנו אותה בשקלים. שמעתם על יבואן שהחליט להוזיל את מחירי מוצריו? אחסוך לכם את החיפוש: אין כזה.
כאשר שואלים אותם, הם מסבירים תמיד שיש להם מלאים - כלומר שאת הסחורה שמופצת כעת לצרכנים בישראל הם רכשו כבר לפני מספר חודשים, כששער המטבעות הזרים היה גבוה יותר. כבר כמעט האמנתי, אבל אז נזכרתי שכאשר חל פיחות בשער השקל, הם לא חיכו אפילו דקה כדי להעלות מחיר. היכן היו אז המלאים שאמורים לדחות את ההתייקרות?
זאת ועוד: זוכרים את עליות המחירים בגלל התייקרות מחירי ההובלה הימית בקורונה, בגלל הפלישה הרוסית לאוקראינה או בגלל המצור החות’י על נתיבי השיט? ובכן, מחירי ההובלה בשפל, העולם התגבר על המחסור שיצרה המלחמה בין פוטין לזלנסקי, ואפילו החות’ים כבר לא כאלה פיראטים. אז איך לא שמענו על מבצעי הוזלות של המוצרים שמחיריהם עלו בחדות?
יודע חקלאי פיקח
כשמגיעים לחקלאות, מתברר שיש לנו רגשות אשמה קשים: מדובר בעבודה מפרכת, חלקים גדולים ממנה מתבצעים בקרבת הגבול, החקלאות היא הביטחון התזונתי שלנו ועוד. הכל נכון - ובכל זאת, על פיצויים לחקלאות בגין בצורת, מכות קור, מצב ביטחוני ועוד אנחנו שומעים כל שנה מחדש, אבל האם שמעתם פעם על התאגדות חקלאית שאמרה: השנה ירדו יותר גשמים, כך שלא נאלצנו להשקות, היבולים עלו יפה, ולכן נוזיל את המחירים לצרכן... אני מקווה שאתם צוחקים עכשיו בבית, כי אם הבדיחה היא על חשבוננו - לפחות נצחק ממנה קצת.
כמו כולנו, גם אני מסיר את הכובע בפני רוב חקלאי ישראל, רק שעוד מעט אצטרך להניח אותו לפניי כדי שאולי מישהו יזרוק לתוכו שקל שיאפשר לי לקנות, נניח, חצי אפרסמון. כל זאת במדינה שפעם התגאתה בארוחת הבוקר הישראלית, שכולה על טהרת התוצרת המקומית: סלט ירקות, גבינות, חביתה משתי ביצים וכוס מיץ פרי הדר...
ומה באשר לרשתות השיווק שאמורות להתחרות על הכיס שלנו? גם שם, חברים, אנחנו תמיד בצד המפסיד. למה? כי רווחי רשתות השיווק הם נגזרת של מחזוריהן. נניח שרווחי רשת מזון כלשהי עומדים על 4% ממחזורה. האינטרס הברור שלה הוא שהמחזור יגדל, כך שאותם 4% יתורגמו ליותר כסף. תאמרו שבסופו של דבר יש בידי הציבור כמות מסוימת של כסף שיותר ממנה לא יוכל לבזבז? זה ברור, רק שהוצאות בסופרמרקט הן הדבר האחרון שאנו נוטים לקצץ בו. החופשה המשפחתית, החלפת הרכב, ולפעמים אפילו החוגים של הילדים, ייחתכו מהתקציב המשפחתי לפני שנוציא מהעגלה מעדן חלב שמחירו עלה בעשרות אחוזים בשנתיים האחרונות.
המיסים המוסווים
אז מה אתם אומרים, שנפנה לעזרה מהממשלה? אבוי: גם כאן, כשיקר לנו - הממשלה מרוויחה. את המיסים שלנו היא גובה בכל מקרה, בלי קשר להוצאותינו. וכשגם זה לא מספיק, היא מעלה מיסים מוסווים, למשל את תעריפי החשמל או (דרך השלטון המקומי) את תעריפי הארנונה. ואם אפילו זה לא מספיק, מעלים את המע”מ באחוז.
נכון שתיאורטית כישלון של הממשלה במאבק ביוקר המחיה עלול להיות מתורגם לכעס בקלפי, אבל בינינו – במציאות שבה אפשר לטלטל נגד עינינו בובות וודו ולצעוק: “חיזבאללה”, “תופרים תיקים” או “הורסים את הדמוקרטיה” - אמרו לי אתם עד כמה תלוי עתידו הפוליטי של ראש הממשלה במחירו של קרטון חלב?
כך נותר האזרח מוקף מכל עבריו בשורה של גורמים שרק מבקשים להעמיק את האחיזה בכיסו, ואז מסבירים לו המומחים שהכל בגללו, שהוא צרכן גרוע.
יכול להיות שאנחנו צרכנים גרועים, אבל זה כנראה בגלל שהתרגלנו להילחם על חיינו, על פרנסתנו, על כבודנו ועל שפיותנו, וכשאנחנו מגיעים לסופרמרקט אנחנו כבר מותשים מכדי להילחם גם בילד שרוצה רק את הקטשופ הממותג, שמחירו האמיר.
כישראלים, אנחנו רגילים לחיות בלופ הזה שבמסגרתו כל מי שרק יכול חוגג על הכיס שלנו, אבל כאשר נחשפים למציאות אחרת קצת קשה לחזור אליו. זה לא שבמדינות אחרות אין בעיות כלכליות וחברתיות, אבל לפחות אתה לא מסתובב בחרדה שעליך לגשש כל חמש דקות אחרי הארנק, שמא מישהו מהגורמים בשרשרת המזון של יוקר המחיה כבר שלח יד ארוכה וניסה לגנוב ממנו את הכסף שעליו עמלת קשה כל כך.
רוצה לומר, הבעיה אולי מתבטאת בקופה, אבל זה לא הכסף כמו התחושה שכל אחד במדינה הזאת - מיצרן המזון ועד הפוליטיקאי שנשבע להוזיל את יוקר המחיה - יכול לעולל לך מה שהוא רוצה.