הציבור בישראל, קובעי המדיניות, והעיתונות עסוקים במעקב אחרי עליות חודשיות במחירי הדירות ושכר הדירה ובמציאת פתרונות קצרי טווח שיקלו על יוקר המחיה. אולם מעט מאוד מהשיח מתמקד בסיפור הגדול יותר. חוסר היכולת של תעשיית הבניה לעמוד בקצב הביקוש מייצר לא פחות מאיום אסטרטגי קיומי על מדינת ישראל.
קצב הבניה בישראל הוא בשיעור שנע בין 50 ל 60 אלף יחידות בשנה, על פי נתוני הלמ״ס האוכלוסייה במדינת ישראל הולכת להכפיל את עצמה בטווח של כ 25 שנה, עד שנת 2060 תהיה כאן אוכלוסייה של 18.5 מיליון נפשות. אם נעשה את החשבון הפשוט בתוך 20 שנה יבנו כמיליון יחידות חדשות. בקצב בניה זה לרבים מילדינו פשוט לא יהיה איפה לגור. על פי הערכות שנעשו על מנת לעמוד בקצב גדילה זה של האוכלוסיה, ב20-25 שנים הקרובות יהיה צורך לבנות בסדר גודל של 2-3 מיליון יחידות דיור. המספר הזה מכיל בתוכו לא פחות מטרגדיה למדינת ישראל ולילדינו. קצב הבניה הנוכחית של מיליון דירות ב 20 שנה אינו מתקרב לספק קורות גג לדור הצעיר שגדל כאן.
רבים נוטים להאמין שתגבור בכוח העבודה הזר שמגיע לארץ יהווה פתרון לקצב הבנייה הבלתי מספק. אולם, תגבור כזה לא יביא לבדו את הישועה מכיוון שהוא לא משחרר את צוואר הבקבוק המשמעותי שנוצר עקב שימוש בטכנולוגיות בנייה מיושנות המבוססות על בטון וברזל, וכמובן עבודה ידנית אינטנסיבית.
עכשיו, דמיינו לעצמכם בית, שכולו יהיה מיוצר בפס ייצור במפעל, משוכפל בצורה אוטונומית ע"י מכונות, חללי הבית השונים, יהיו מסודרים ע"י תוכנות מחשב, כך גם ההנדסה והתוכניות לביצוע, ובשטח – כל מה שנותר לעשות יהיה להוביל את היחידות המוגמרות ולחבר ביניהן. היחידות עצמן יהיו עשויות מחומרים ירוקים, הבניה תעבור "אוטומציה" וכך – הקצב יגדל וכח האדם הנדרש יפחת – כך שהוא יוכל להתפנות לפרוייקטים נוספים באותה יחידת הזמן. בנוסף יהיה קל יותר לתכנן מראש את כל התשתיות העוטפות הנדרשות לשכונת מגורים.
מה שדמיינו עד עכשיו לא כ"כ רחוק מהמציאות – אבל הוא דרוש תעוזה, חדשנות, אומץ ורגולציה. על מנת להביא לקפיצה אמיתית בקצב הבניה, יש צורך בפיתוח טכנולוגיות חדשות כגון: בנייה מודולרית של יחידות המתחברות אחת לשניה, המצאה ופיתוח של חומרי בניה חדישים, מקיימים ויעילים יותר, בנייה מתועשת שתאפשר להעביר את הייצור של חלקי המבנה לתוך מפעל, יישומי רובוטיקה שיחליפו בניה ידנית, וטכנולוגיות של שליטה ובקרה שיאפשרו לבנות מדויק, מהיר ובטוח יותר. בנוסף, יש צורך בטכנולוגיות שיאפשרו תכנון יעיל יותר של פרויקטים מבחינה גאומטרית, מערכתית, וביצועית.
השוק הפרטי, באופן טבעי ממוקד ברווחים קצרי טווח, ולכן לא מביא עימו השקעה מספקת בפיתוח לטכנולוגיות אלו. על כן, מה שנחוץ היא תוכנית לאומית שתוביל לפיתוחן.
התוכנית הלאומית צריכה להיות מוגדרת כתוכנית חירום שתגובש על ידי צוות מתכלל של מומחים ומנהיגים מהממשלה, הרשויות המקומיות, האקדמיה, התעשייה, המגזר השלישי (שמאוד מעורב בקידום סדר יום של בניה ירוקה ובטיחות של פועלים), קבלנים, ויזמים טכנולוגים. הצוות המתכלל ימפה חסמים לפיתוחים טכנולוגיים, ויפתח מענים לחסמים אלו שיכללו בין השאר מערכות שיתוף פעולה ומידע בין האקדמיה לשוק הפרטי, "חממות" לממציאים ולמיזמים, ערוצים לשיתופי פעולה בינלאומיים, מכרזים ממשלתיים, וקולות קוראים לפיתוחים טכנולוגיים. הממשלה מצידה תתקצב את התוכנית תוך הבנה שמדובר באתגר לאומי אסטרטגי שהטיפול בו הוא צו השעה.
עם יישום תוכנית כזאת, התוצאות לא תאחרנה לבוא. כבר היום פועלים מרכזים המקדמים חדשנות וטכנולוגיות בענף הבנייה. עם השקעה ממשלתית צנועה ותמיכה של התאחדות הקבלנים הוקמה קונטק – מרכז טכנולוגי וחממה שעזרה לצמיחת חברות שפיתחו טכנולוגיה בתחומי ראייה ממוחשבת, המאפשרת לבצע ניתור ופיקוח על הבנייה, מכשירי מדידה חדשניים, מערכות לאריזה, שילוח, אחסון ושינוע של חומרי בניה ועוד.
אם מיזם קטן וחכם כזה הצליח להביא עימו כל כך הרבה טכנולוגיות חדשות, נסו לדמיין מה תוכנית לאומית מתוקצבת ומתואמת תביא עימה.
אכן המחסור בבניה, הוא איום על הדור הבא. אך הוא מביא עימו הזדמנות היסטורית לבשורה חדשה בדמותה של תוכנית לאומית לפיתוח טכנולוגיות חדישות. הרגע לפעול הוא עכשיו– לילדים שלנו לא מגיע פחות מזה.
הכותב הוא מנכ"ל סקייליין קוקפיט