בשנת 1927 הדהים הבמאי פריץ לאנג את עולם הקולנוע, עם הרובוט הראשון שהופיע על המסך הגדול בסרטו “מטרופוליס”, שחלקים ממנו ניתן היה לראות שנים אחר כך בקליפ “רדיו גאגא” של להקת קווין. הרובוט, דמוי אדם בשם “מריה”, נוצר כדי לזרוע תוהו ובוהו בעולם הדיסטופי של מטרופוליס, ודמותו נחשבה אייקונית ולאחד ההישגים הוויזואליים המרהיבים של התקופה. שנים אחר כך היא היוותה השראה לעיצוב רובוטים דמויי אדם.
לפני כמה שבועות הציג אילון מאסק את ה”מריה” שלו: הרובוט "אופטימוס", של חברת טסלה שבבעלותו, הדגים יכולות פנומנליות שנראו עד לא מכבר בדיוניות. באירוע ההשקה נראה הרובוט מהלך ומניע את ידיו תוך כדי שהוא משוחח בצורה אנושית עם הסובבים ומגיש להם שקיות מתנה. מאסק הבטיח שבשנה הבאה יצאו הרובוטים לשוק ויציגו שורה של יכולות מרשימות, כמו יציאה לטיול עם הכלב, בייביסיטינג לילדים, עזרה בניקיון הבית וכיסוח הדשא, וגם סתם ניהול שיחת נפש.
אם זה נשמע לכם דמיוני, מתברר שהעתיד כבר מזמן כאן: הבינה המלאכותית שיותר ויותר ישראלים נעזרים בה מתקשרת עם עוזרת קולית שנשמעת ממש כמו אדם. כך למשל, פלטפורמת Chat GPT מאפשרת למנויים שלה לשוחח עם העוזרת הקולית בכל שפה, בכל מבטא, בכל דרך אפשרית, והתוצאה המתקבלת מדמה שיחה לכל דבר עם ישות אנושית.
אך לצד הצדדים החיוביים של התפתחות הטכנולוגיה, מומחים מאירים צד אפל יותר של כניסת הרובוטים לשוק: סכנת הבדידות. אם המטלות היומיומיות שאנו מבצעים יחד עם בני משפחה, חברים או שכנים יבוצעו על ידי רובוטים, האם הקשרים האנושיים שלנו ייחלשו? האם נגיע לעולם שבו הרובוטים יהיו לא רק כלים לעבודה פיזית אלא גם החברים היחידים שלנו?
רעבים למגע
מחקרים רבים כבר הדגישו את הקשר ההדוק בין התקדמות הטכנולוגיה לתחושת בדידות. בעידן שבו חלק ניכר מהאינטראקציות מתבצעות דרך מסכים, כמו במחשבים או בטלפונים החכמים, נמצאה עלייה חדה בתחושת הבדידות - ובמיוחד בקרב צעירים. הרובוטים, שמטרתם העיקרית היא להפחית את העומס הפיזי, עלולים דווקא להעמיק את תחושת הניתוק החברתי.
“הנזק הכי גדול בעולם הטכנולוגיה והרובוטיקה הוא בכך שיבוא על חשבון דברים אחרים”, אומרת ד”ר עידית גוטמן, פסיכולוגית מאוניברסיטת תל אביב. “כשילדים מגיל אפס ייחשפו לרובוטים ויתרגלו אליהם, הם יאבדו מיומנויות מינימליות שעלולות למנוע מהם מסוגלות לדבר בטלפון או סתם לנהל שיחת חולין. אנחנו רואים זאת כבר כיום: ילדים יודעים לשלוח אייקונים, להקליט מונולוג קטן בווטסאפ, אבל מתקשים ליצור אינטראקציות, מינגלינג, להביע רגשות ולנהל שיחה ממושכת. התרבות שלהם נעשית פחות ופחות מילולית, והתקשורת הופכת יותר ויותר קצרה”.
“הרובוטים עלולים להחריף את מידת הבדידות של בני האדם”, מזהירה גם ד”ר מורן שגיב, מומחית לפסיכיאטריה מאסותא מרכזים רפואיים, “התחשבות, הדדיות, הבנה של נקודת המבט של האחר, כל אלו הם דברים שצריך לתרגל, ובמקרה של ילדים - ללמוד. רובוט לא יכול להציע מגע ממשי, חיבור יצירתי, או תחושה של אכפתיות למישהו אחר. האנושות עדיין זקוקה להורמון אוקסיטוצין, שמופרש במגע עם יצור חי, ולאתגר שבמאמץ להתעלות על עצמך ולצאת מאזור הנוחות שלך כדי ללמוד דברים חדשים ולהתפתח כאדם. אריקסון, פיאז’ה, ויניקוט - כל גדולי הפסיכולוגים - ראו בחיכוך הממשי עם בני הגיל דרישה הכרחית להתפתחות האנושית. קשר עם רובוט לא נותן את הקונטרה החיונית הזו”.
ד”ר שגיב מסבירה שתחושת בדידות מתפקדת בדומה לתחושת רעב: “כשיש לך מספיק חברה אתה לא חש אותה, וכשאין לך היא מתעצמת ודוחפת לחפש מענה שישכך אותה. כפי שהגוף מאותת על מחסור בחומרים מזינים, גם הבדידות המעוררת צורך באנשים אחרים מעוגנת בביולוגיה שלנו. אנשים מבודדים הם בסיכון מוגבר לתמותה, שהושווה לסיכון שבעישון סיגריות. ולהפך: התערבויות שמעודדות קהילתיות וקרבה בינאישית משפרות את הבריאות הפיזית וכמובן גם הנפשית.
“הבדידות מעיקה. הצורך בזולת הוא לא תלותיות ולא פינוק אלא טבע האדם. לפעמים ילדים מתקשים לזהות נכון את התחושה או לקרוא לה בשם, ומתלוננים על שעמום או הרגשה כללית רעה. גם אצל מבוגרים, התחושה שאתה לא שייך לקהילה ולקבוצה חברתית מעוררת את אזורי הכאב במוח. אנשים בודדים חווים יותר כאב, וגם נמצאים בסיכון מוגבר לפתח מחלות - וכתוצאה מכך שכיחות הפניות שלהם לרופאים גבוהה יותר. שאלו את עצמכם, עם מי אוכל לדבר על משהו חשוב שקורה לי או מטריד אותי? את מי אני תמיד שמח לראות וארצה לשמוע אותו או אותה ולשתף במה שעובר עליי? אם יש אדם אחד כזה, והוא נגיש לכם וחש כך לגביכם, לרוב די בכך כדי לגונן עליכם מפני תחושת בדידות ותוצאותיה השליליות”.
קשר עין
בעידן ההתפתחות הטכנולוגית, ההתמכרות למסכים וכעת הרובוטים האורבים בפתח, הבדידות לדעתה של ד”ר שגב תלך ותחמיר: “הילדים שלנו ימשיכו לא להיפגש עם חבריהם ולהיתקע מול מסכים, הרובוטים יבדקו אותנו בבית, מספר הרווקים ימשיך לעלות ושיעור האנשים שיהיו מסוגלים ליצירתיות אמיתית ילך ויצטמצם. אנשים יהיו עלולים להיעזר באלכוהול, סמים או משככי כאבים כדי להפחית מהכאב הנפשי שגורמת הבדידות. גם התנהגות סיכונית, כמו נהיגה פרועה, עלולה להופיע כאמצעי להסחת הדעת מהכאב או המרתו ברגש עוצמתי אחר. הבדידות הטכנולוגית עלולה להוביל גם לעלייה בדיכאון, בחרדה ובאובדנות, שכבר נראים בגילים צעירים יותר ויותר. ניכור, נשירה ממסגרות ותחושה פטליסטית, מקושרים כולם לחוויה של ניתוק מיחסים בינאישיים משמעותיים”.
לדברי ד”ר גוטמן, אין דרך להילחם בטכנולוגיה אך מערכת החינוך וההורים יצטרכו לתת את הדעת לפגיעה התקשורתית והמילולית כתוצאה מהחשיפה למסכים, ובעתיד גם לטכנולוגיה הרובוטית: “הילדים יצטרכו אוריינות דיגיטלית. לנסות לחיות לצד זה, אבל לחייב אותם גם באינטראקציה בינאישית. רובוטים הם לא בני אדם, והם לא יחליפו את הקשר האנושי. הם יכולים לנקות את הבית, לעשות עבודות מכניות, אבל הם לא יכולים להפיג בדידות. המגע האישי, הספונטני, וקשרים חברתיים הכרחיים להמשך הקיום התקין שלנו. כבר עתה רואים עלייה בתופעת הנרקיסיזם. החסך בקשר עין עם הפעוט, כאשר ההורה שקוע בסלולרי, פוגע משמעותית בהתפתחות התקינה של התינוק והילד ועלול להפוך בני אדם לכאלה שרואים אחרים כחפץ וזקוקים לאנשים שיעריצו אותם בעוד הם אינם רואים את הזולת”.
יש לכם רעיונות, שאלות, חידושים טכנולוגיים או תגובות? כתבו לנו: [email protected]