13 חודשים אחרי 7 באוקטובר, ויישובים רבים בארץ הבינו שלא תמיד יש על מי לסמוך. רואי אליהו, יזם סדרתי ותושב כפר רות שבמועצה אזורית חבל מודיעין - שם הוא גם מכהן כיו”ר ועד מקומי ויו”ר צוותי כיתת הכוננות של היישוב - ידע עוד לפני הטבח הנורא שרוב המועצות והיישובים בישראל לא מצליחים לנהל מערכת עבודה מסודרת מול התושבים, לא בשגרה ובוודאי שלא במצבי חירום. הן העירוניים שבינינו והן תושבי היישובים כבר מכירים את הפרוצדורה: יותר מדי קבוצות וואטסאפ לנושאים שונים, קבוצות פייסבוק מפוזרות, המון מידע שזורם, ובשורה התחתונה - בלגן אחד גדול.
כמו רבים אחרים, גם אליהו, שמשמש בתפקידו כיו”ר ביישוב בהתנדבות, גלגל בראש פתרון טכנולוגי, אבל התמהמה כי שגרת החיים וצרות אחרות דחקו את המיזם הצידה. 7 באוקטובר היווה מעין קריאת השכמה עבור כולנו, ווגם הוא הבין עד כמה נדרש שינוי מיידי – בהקפצת תושבים בזמן אמת, באספקת תרופות או טיפול רפואי וכו’.
זמן לא רב אחרי פרוץ המלחמה הקים אליהו את מערכת eshuv - מידע לתושב, שמיושמת כבר בכ־24 יישובים ברחבי המדינה, והיד עוד נטויה.
טפסים וקלסרים
“מדובר במערכת אחת שמרכזת את כל מה שיישוב צריך במקום אחד - מהודעה על מפגעים, חינוך וחוגים, מחלקות ואגפים, הגיל השלישי ועוד - ועד מתן מענה אמיתי ברגעי חירום”, מסביר אליהו. “אני עוסק בטכנולוגיה ב־20 השנים האחרונות ובניתי כבר כמה מערכות, בעיקר במגזר העסקי. אך במהלך כל שנות כהונתי כיו”ר אני חשוף לבעיות ולמצוקות של מתנדבים נוספים ביישוב מכך שאין לנו כלים נגישים או מאובטחים לעבודה”.
במהלך השנים, מספר אליהו, רוב היישובים עבדו עם טפסים, קבצי אקסל וקלסרים - ואיכשהו הסתדרו, מי יותר ומי פחות. ה־7 באוקטובר ניפץ את הבועה. “שם נמצאה הפרצה, והיא הגיעה מכמה מקומות. קודם כל, ההבנה שבזמן חירום אנחנו צריכים לדעת באופן מיידי מי נמצא ביישוב ומי זקוק לעזרה. צריך להבין, שראשי היישוב הם הראשונים לדעת כשמתרחש אירוע, הם המגע הראשוני בזמן אמת. זה יכול להיות אירוע שריפה, פח”ע או כל דבר אחר. שאר הכוחות - מג”ב, משטרה ועוד - מגיעים רק בשלב הבא, ועל ראשי היישוב לספק להם מידע מדויק”.
אליהו מסביר שהתחקירים שנעשו בכל יישובי העוטף התמקדו בדיוק בנקודה הזו: המידע המדויק, שבדיעבד השפיע גם על מהירות הפינוי, ובסופו של דבר גם על מהירות החזרה לשגרה כקהילה מגובשת.
“תמיד היה לי את החלום הזה, ואולי ליתר דיוק את ההבנה, שיש צורך במערכת משוכללת שתהיה ביישובים. כמו כולם כנראה, אמרתי: אוקיי, יש את הצבא ויש מי שישמור עלינו, ואנחנו רק צריכים לדאוג שהכל יהיה בסדר. אבל מה שקרה ביישובים בעוטף שניהלו את האירוע לבד, ולחלקם לא היו את המידע ואת הכלים הנגישים, הוביל אותי למסקנה שמשהו צריך להשתנות במהרה. על אחת כמה וכמה כאשר אנחנו עדיין במלחמה”.
מה חדשני במערכת שלא היה עד היום?
“יש בתחום הזה של הניהול מספר מערכות, אבל רובן ככולן נוגעות נקודתית בנושא מסוים. לצורך העניין, יש שמונה מערכות שמתרכזות רק בהקפצת כיתות הכוננות - אבל מה קורה עם התושבים? היכן הקשר איתם? יש מערכות שמדברות רק על הקהילה, על אירועים וכו’ - אבל היכן הביטחון? צריך להבין שכדי לנהל קהילה, וביטחון בקהילה, צריך קודם כל מאגר מידע מאובטח שמכיל את כל המרכיבים, כמו צוותי חוסן, כיתות כוננות וכו’. זאת כדי שכל גורם שצריך להוציא הודעה ולהיות בקשר - זה עם זה, או עם התושבים - יוכל לעשות זאת במקום אחד. בכך המערכת החדשה נבדלת מאחרות: ממשק ניהול אחיד, שבו כל מרכיב יכול לתפקד ולנהל את האירוע מבלי ליצור בלבול בקרב התושבים”.
לשמור על הפרטיות
היישוב שלכם נמצא במועצה אזורית חבל מודיעין, אומנם לא סיכון ביטחוני כמו עוטף עזה, אבל אני חושבת שאין כמעט יישוב בישראל שלא נמצא תחת איום כלשהו. איך זה לא קרה עד היום?
“קודם כל היה אתגר למצוא את המערכת המתאימה. כל שאר המערכות לא באמת הביאו משהו שנולד מהשטח. בלי שום מילה על מערכות אחרות, אבל אני כיו”ר בדקתי את המערכות שהוצעו לנו לאורך השנים ואף אחת לא נתנה מענה מלא. כמו כן, צריך להבין שאנחנו כפופים לביטחון מידע, והאתגר המשמעותי כאן היה איך שומרים על פרטיות התושבים ועל המידע שיש לנו. היינו חרדים כל הזמן למידע שקיים על המחשבים. אני מניח שמה שקרה היה קטליזטור מצער להבנה שאין ברירה אחרת”.
מתי עשיתם ניסיון “על רטוב”?
“בחודשים האחרונים פעלנו ב־24 יישובים, ובימים אלו נכנסים מספר יישובים נוספים שנמצאים בשלבי הקמה של המערכת. את הניסיון והבדיקה אנחנו עושים ביום־יום. וזו אגב נקודה מאוד משמעותית: הידיעה שמה שיעבוד בשגרה יעבוד גם בחירום. אם אנחנו מצליחים לייצר פעילות בשגרה, אף שכיום זו שגרת מלחמה, כך נצליח להתנהל גם אם חלילה יהיה אירוע חירום. זה ערוץ המידע שלנו, שם כל ההודעות מוגנות ובטוחות, מאגר מידע אחד שממנו התושבים ניזונים. זה נותן עוד נדבך של ביטחון גם ליישוב וגם לתושבים, מעבר לכך שזה פותח המון אפשרויות גם לנוהלי המערכת”.
כמו למשל?
“אם אני צריך לדעת ברגע נתון כמה אנשים נמצאים פיזית ביישוב, אני יודע לשלוח הודעת וואטסאפ למשוב כדי לבדוק מי שוהה כעת במקום. אם יש הפסקת חשמל ממושכת, אני יכול לבדוק מי צריך עזרה כי הוא למשל מחובר למכונת הנשמה או דיאליזה. וכן הלאה”.
היכן לדעתך היו הכשלים הניהוליים ב־7 באוקטובר מהזווית הזו? מה לא עבד?
“אני לא אומר שאם הייתה מערכת כזו המחדל לא היה קורה, ממש לא. אבל אני כן יכול לשתף בסיור האחרון שערכתי לפני כמה שבועות בכפר עזה, שם עשינו סיור למנהלים והשתתפתי בפאנל עם ראשי היישובים. כולם הצביעו על דבר אחד, שממנו קיבלתי פידבק שאנחנו בכיוון הנכון: ככל שהנהלת היישוב הייתה ערוכה עם רשימות מסודרות וניהול שוטף בשגרה בצורה מיטבית, כך גדלה הנגישות שלה ליישוב והיכולת לחלק את האוכלוסייה. גם בעת הפינוי היה לה יותר קל, והם חזרו מהר יותר לשגרה. ביישובים שלא היו מאורגנים עם רשימות, והיו צריכים לעבוד על הרשימות הללו תוך כדי, הפינוי היה בעייתי יותר, הקשר עם התושבים לא נשמר לאורך זמן, וכך התפרקו לא מעט קהילות שבימים אלו מנסים לאחד ולגבש מחדש”.
תרחיש שאיש לא ניבא
אחד מכאבי הלב שנושא אליהו, והצטרפו לסיבות להקמת המיזם, היה סיור שערך ביישובי העוטף ארבעה חודשים לפני פרוץ המלחמה במטרה ללמוד כיצד הם ערוכים למקרי חירום. “אני זוכר שבסיור עלו כל מיני תרחישים, אבל התרחיש של חדירה מהגדר לא עלה. אף אחד לא ניבא אותו. אני זוכר שעמדנו והסתכלנו על המכשול והטכנולוגיה שהקימו מתחת לאדמה - עומד בגאווה גדולה עם ראשי היישובים שאמרו שזה נותן להם תחושה של ביטחון, ומשוכנע שזבוב לא יכול לעבור את המערכת. ואז אני מתיישב מול הטלוויזיה ורואה את הקלות שבה השופל מזיז את הגדר”.
כמי שאחראי על לא מעט תושבים, מה זה גרם לך להרגיש?
“מעבר לכאב הגדול, זו עוד נקודה שחיזקה את מה שאני עושה כרגע”.
מה מקור המיזם? האם מדובר במשהו שראית במקומות אחרים בעולם?
“לא. הרעיון הוא תוצר של תסכול מאד גדול אחרי 20 שנה של התנדבות, של כל פעם לשמור מידע או לעדכן מידע במקומות אחרים, ובעיקר של הצורך לקחת יותר אחריות. כולנו מתנדבים ביישוב, וזה מצוין, אבל עם ההתנדבות יש גם אחריות גדולה. ומה שקרה, חידד אצל כולנו את ההבנה כמה משמעותית האחריות הזו”.
ההשקעה במיזם של אליהו נאמדת בכשני מיליון שקל, והוא מימן אותה מכיסו הפרטי, ללא השקעות חיצוניות או שותפים. “ההשקעה הפרטית הייתה חלק בלתי נפרד מהמהלך, הרצון לא להמתין אלא להבין שיש פה משהו שתפקידי להוביל אותו ולגרום לכל היישובים בארץ להשתמש במערכת שהתפעול שלה מאוד קל ונגיש לכולם”.