זו הייתה הופעת אימים של ממש. פתחתי השבוע את עמוד הפייסבוק הרשמי של ראש הממשלה כדי לראות עוד פרק בסדרה "כל העולם מתקשר אליי לשאול איך עושים סגר כה מוצלח" ונתקלתי בבנימין נתניהו שאינו מסוגל לשלוט בעצביו. בחמש הדקות הראשונות הצד הציני והמקצועי שבי עוד סבר כי מדובר בהצגה וכי האיש בא לשדר לקהל מסר של מצב חירום ובתוך כך גם לאותת לבני גנץ שיעזוב את שטויותיו הפוליטיות וייתן לעבוד ולהאריך את הסגר עד יום ראשון בחצות. ואולי גם על הדרך עוד כמה אנשים ייבהלו למשמע דבריו ולמראה פניו המרוגזות - וירוצו להתחסן.
אבל זה נמשך ונמשך ובשלב כלשהו הבנתי כי הוא אינו משחק. ראש הממשלה עמד על הפודיום הרגיל שלו, חמור סבר, מזיע, ומדי פעם אף מעד בלשונו - דבר שאינו מאפיין את נתניהו הנואם המבריק, מביט בקהל העיתונאים המצומצם שמולו, ומבטו קפץ ללא הפסקה כמעט בלי להתיישר לכיוון המצלמות. "גם בנו מכה המוטציה, זו התפשטות עצומה!", הוא הכריז וקולו רעד.
מיד עם תום השידור המוזר הזה הרמתי טלפון לאחד ממקורבי רה"מ. "שמת לב למצבו? מה עובר עליו? זה היה אמיתי או לצורך העצמת המסר?". אנחה כבדה נשמעה בקצה השני של הקו. "הקורונה טרפה לנו את כל הקלפים, אבל ממש כל הקלפים. היינו בטוחים שמבצע החיסונים יניב פרי ונראה תוצאות מדהימות בול לקראת הבחירות - ובום! באו המוטציות הארורות האלה וחירבו את כל העסק. המדינה בסגר כבר חודש, כל המדינה בטירוף, אבל כלום לא קורה. אותם המספרים, אותו המצב ותגידו תודה שלא הגענו למאות מתים בכל יום.
"אוטוטו כל החבר'ה, מבנט ועד ליברמן כולל, ירוצו לספר לציבור שביבי לא סגר בזמן את נתב"ג והכניס את כל הווריאנטים האלה שבגללם המצביעים מתים לנו כמו זבובים!". קולו של המקורב שידר ייאוש לא פחות מהופעתו של נתניהו עצמו. וזה לא רק מחדל נתב"ג והחשש מהסיבוב שעלולים לעשות עליו המתחרים הפוליטיים. זה הנגיף עצמו, שכבר גבה קורבנות לא רק בנפש, אלא גם בעולם הפוליטי ברחבי העולם. לא ברור למשל אם אלמלא הקורונה וניהול המגיפה, מקום משכנו של דונלד טראמפ כיום היה באחוזתו בפלורידה או עדיין בבית הלבן.
עוד לפני שיצא לבחירות, חלם נתניהו על המרה מוצלחת של הסכמי השלום להון פוליטי חסר תקדים בשיא הקמפיין. האם יכול להיות קמפיין בחירות טוב ומוצלח יותר מאשר ביקור מדיני מפואר ומתוקשר היטב במדינה ערבית שהפכה בזכותך מאויבת לידידה חמה? השליחים נשלחו, השיחות התנהלו, התוכניות נתכנו. כפי שפרסמנו לראשונה ב"מעריב" עוד בסוף נובמבר, ביקש נתניהו לארגן לו ביקור מדיני בקהיר. פגישה עם הנשיא א־סיסי, קידום שיתוף הפעולה הכלכלי ועוד בשורות מרשימות. שלא לדבר על התוכנית הגדולה של הסיור החגיגי הראשון מסוגו במדינות המפרץ, שבהתחלה תוכנן כרצף ביקורים בדובאי, אבו דאבי ובחריין, כשאת הכל עוטפת חבילה הכוללת פתיחת שגרירויות, נאומים, מחיאות כפיים וחצוצרות בסגנון הערבי. ומה עם הביקור הנדיר בישראל של עוד ידיד חדש וחם, מלך מרוקו? גם את זה החריבה הקורונה הארורה, גם את זה אי אפשר להוציא אל הפועל כשאתה מתרוצץ בין מוטציות כמו בין טיפות גשם ואינך יודע אם החיסונים עדיין יעילים או שהמוטציה הדרום אפריקאית כבר התחברה לחברתה הבריטית, והמשחק פשוט מתחיל משלב אפס. בינתיים ההפרות מהמקפצה וההלוויות ההמוניות של הציבור החרדי גרמו לו להצטייר כמי שמבצע אכיפה בררנית, וחלק מהזעם הציבורי הופנה גם אליו, כך שיש לנתניהו הסיבות הכי מוצדקות שבעולם להיות מרוגז ומעוצבן. לא רק בזמן שהוא מודיע על המשך הסגר הלא פופולרי בעליל, אלא גם בשאר שעות היממה.
במערכת הבחירות הנוכחית האיום הגדול מבחינת נתניהו מגיע לא ממחנה השמאל ואפילו לא מהמתחרים במחנה הימין, אלא מהאויב האכזרי והבלתי נראה ששמו נגיף הקורונה. הוא שמכריח את נתניהו לפעול נגד כל כללי המשחק הפוליטי המוכר והידוע לו טוב יותר מכל דבר אחר בחייו (אולי למעט השפה האנגלית). הנגיף הוא שדוחף את ראש הממשלה להאריך עוד ועוד את סגירת המשק, לגרום לעוד ועוד אנשים לאבד את פרנסתם, את כל עולמם וייתכן שאף את אמונם במי שהצביעו לו, עד שבא הנגיף ואיתו הסגרים. איפה הזמנים היפים של פופוליזם חופשי וכלכלת בחירות? אפילו את מענק הקורונה כבר קל להבטיח וקשה לקיים. נתניהו, בדיוק כמו שאר מנהיגי העולם החופשי, נפל בשבי הקורונה. רק שבניגוד להם, אצלו זה בא בתקופת הבחירות הכי לא מתאימה לצעדים הלא פופולריים.
בנט לא הפריע
ובכל זאת השבוע החולף נתן לנתניהו לא רק סיבות ללחץ ולעצב, אלא גם תקווה חדשה (ולא, אין כאן הכוונה למפלגה בראשותו של גדעון סער). מה שלא הלך לו פעמיים, הפעם הצליח. הברית הגדולה בסגמנט הסרוג של המפה הפוליטית הפכה למציאות בתיווך צמוד שניהל נתניהו עצמו בעזרת כמה מקורביו ושליחיו. הוא חלם על זה עוד לפני שנה: לשדך בין שני חובשי כיפה סרוגה, בין שני פוליטיקאים צעירים, מוכשרים ומלאי אמביציות, בין בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר. בעבר נכשל המאמץ הזה פעמיים בגלל עמדתו הקשוחה של נפתלי בנט. כל עוד בנט ומפלגתו היו חלק מהמשחק המשותף, נחרץ גורלו של בן גביר להתרסק על מצוק אחוז החסימה. שום מאמץ ושום שכנוע לא עזרו: מבחינת בנט הליברלי, המחזר אחרי הקהל הלא דתי, בן גביר היה ונשאר מוקצה מחמת גופו, אדם קיצוני שאסור להתקרב אליו. אף שבעיני מצביע חילוני ממוצע אין כל הבדל בין סמוטריץ' ובן גביר (שניהם דוסים מתנחלים). עם הראשון לא חשש בנט לרוץ ברשימה משותפת, ואילו את האחרון חסם בגופו כל עוד יכול לעשות זאת.
הפעם המכשול בשם בנט כבר לא היה שם, ונתניהו לא ויתר. "הפעם כל קול קובע, מה שלא יהיה, בן גביר לא ירוץ עצמאית", שינן ראש הממשלה באוזני מקורביו. הוא לחץ על סמוטריץ' אישית, ניהל איתו שיחות רבות – ובערבו של יום רביעי זה קרה. לפי כל הסקרים, סמוטריץ' ובן גביר הבטיחו לעצמם מקומות בכנסת הבאה, אך לפני הכל, השידוך המוצלח הבטיח לנתניהו בין 4 ל־5 מנדטים נוספים בגוש התומך בו. עדיין לא 61, אבל קרוב מאוד. האיחוד בין בן גביר לסמוטריץ' קירב את נתניהו לקואליציה הבאה שלו, והרחיק את מדינת ישראל מהאפשרות של מערכת בחירות חמישית.
הסוד הגדול שמאחד את השניים הוא שגם סמוטריץ' וגם בן גביר אינם רואים את עצמם רק כ"פוליטיקאים מהמגזר". עובדה שיכולה בהחלט להפתיע את אותו חילוני ממוצע שלא רואה כל הבדל ביניהם ומחשיב אותם על אוטומט לנוער גבעות ותו לא. להיכנס לכנסת זו תוכנית מינימום בלבד. תוכנית המקסימום של סמוטריץ' (ובמידה רבה גם של בן גביר) היא להתמרכז ולהפוך לסוג של "בנט", רק מוצלח יותר בדרכו לתדמית הפוליטיקאי העל־מגזרי. לכן כה חשוב היה לראש מפלגת הציונות הדתית להוציא הודעה יבשה למדי, דקות ספורות אחרי חתימת ההסכם עם איתמר בן גביר, ולהדגיש באותיות הכי עבות שרק אפשר את צמד המילים "בלוק טכני".
אנשי משרד התחבורה יודעים לספר כי בתקופת סמוטריץ' כשר התחבורה הם גילו אותו מחדש. אנשי הדרג המקצועי, שלא מעטים מהם הינם המצביעים המובהקים של מפלגות השמאל, התרשמו מאוד מתפקודו של השר הנמרץ ואף טענו שיהיו מוכנים להצביע עבורו בבחירות הבאות. השבוע, כאמור, הוא חתם על ההסכם שמגביר את סיכוייו להיכנס לכנסת, ומבחינתו זהו הצעד הראשון לקראת ההמראה הגדולה.
עבור הליכוד ועבור נתניהו ההישג היפה של האיחוד בימין עדיין לא מספיק. כדי להגיע לקואליציה (ובהתחשב בהנחה שבנט "יעשה זאת שוב" ויצטרף לממשלת נתניהו), זקוק ראש הממשלה להגדלת כוחה של הליכוד. אותם "2 מנדטים שמבדילים בינינו לבין הניצחון" שעליהם הוא מדבר לאחרונה עם כל אחד ואחת שנמצאים בקרבתו. מבחינת נתניהו גם זה סוג של מרוץ מול הנגיף. בזירה של מלחמת הקורונה הוא עלול להפסיד ולרדת, אך בזירה הפוליטית, אם לא יעשה טעויות, אם ישובצו האנשים הנכונים ויביאו איתם לא רק את שמם, אלא גם את הקולות – לליכוד יש פוטנציאל לעלות. נתניהו יודע זאת היטב, ולכן הפעם הוא כה דואג לטיב השריונים. בימים האחרונים עבדה חרושת השמועות בליכוד שעות נוספות. כל שם ושם נשקל, נבחן, נמדד ונלמד דרך זכוכית מגדלת. אורלי לוי־אבקסיס - כן או לא? מצד אחד, רבים מתנגדים. מצד שני, אחרי שרפי בן שטרית, לשעבר סגן ראש העיר בית שאן, הכריז על תמיכתו בסער, מפלגת הליכוד זקוקה לחיזוק בגזרה, ומי תעניק אותו לליכוד אם לא משפחת לוי הענפה והחזקה באזורה?
החיזורים אחרי המגזר הערבי לא התפוגגו, גם אחרי שהסקרים העדכניים קצת הורידו את התלהבותו של נתניהו: לא 3 מנדטים ולא 2, אלא מנדט אחד בלבד מסתובב שם, בערים ובכפרים הערביים. במצב הנוכחי, כאשר כל מנדט יכול להיות זה שיכריע, נתניהו לא מוכן לוותר ובכוונתו להעניק למנסור עבאס טיפול אישי. מפלגת מען החדשה בראשות מוחמד דראוושה, שמוכנה להכיר בישראל כמדינת העם היהודי ושואפת להיכנס לא רק לכנסת, אלא גם לממשלה, כבר נמצאת תחת מעקבו הצמוד של יו"ר הליכוד. הרשימות נסגרו – המרוץ הגדול אל עבר הקואליציה החל.