אומרים שתהליכים מתרחשים לאט, בשקט, בלי שנרגיש. יום אחד נתעורר לרחובות שבהם תסייר משטרת המוסר, בבתי הספר יחויבו התלמידים בלימודי קודש בלבד ועל התלמידות ייכפה לבוש צנוע. על ארגונים המסייעים לבני נוער להט"בים תיאסר הכניסה למוסדות החינוך, העסקים ומתחמי הפנאי והבילוי ייסגרו בליל שבת, בתי דין רבניים יקבלו עוד ועוד סמכויות אזרחיות, חופש הביטוי ייפגע אנושות, ובכיכרות תפרוץ מחאת נשים שישרפו את כיסוי הראש שלהן. נשמע דמיוני ומפחיד? זה יכול חלילה לקרות, לאט, בהדרגה, בשקט.
מה יקרה אז, אם יכריז ח"כ ממפלגת הציונות הדתית שאולי תשב בקואליציה, על מרד קואליציוני אם לא יתקבלו דרישותיו? הרי אם נתניהו ייבחר, הוא ייאלץ לחלות את פניו כפי שעשה עם הרב טאו וח"כ אבי מעוז וכפי שטיפח את סמוטריץ’ ובן גביר. הסחף הזה לכיוון הימין הקיצוני הדתי והמשיחי התאפשר בין השאר בעקבות הכמיהה לכך שמישהו חזק יותר לכאורה יטפל גם בבעיית הביטחון האישי של אזרחי ישראל, לנוכח כישלון ממשלות ישראל לטפל באיומי הטרור ובאובדן המשילות.
אלא שזו לא יותר ממראית עין, ובשל הבטחות סרק ביטחוניות מצד מי שנכשל בשמירת הביטחון, אסור לנו לשפוך את התינוק עם המים ולפגוע פגיעה אנושה בדמוקרטיה ובערכי החירות.
אירועי “שומר החומות" יירשמו כאירוע מכונן ביחסי יהודים וערבים. הפרעות שהתרחשו בערים המעורבות, בנגב ובגליל היו חציית קו אדום וסכנה ממשית לריבונותנו על הארץ הזו. הכישלון הזה רשום על ממשלת נתניהו, שלא טיפלה בכאוס שנוצר ולא הרתיעה במשך שנים את הגורמים האלימים בחברה הערבית. אם ישראל חפצת חיים, עליה לפעול ביתר נחישות מול האויב הפלסטיני ומול ערביי ישראל המזדהים עמו ולהבהיר באופן חד־משמעי מי כאן בעל הבית.
אלא שמלבד השמירה ההכרחית על החומות מבחוץ, עלינו לשמור על חומות של תקווה פנימה בתוכנו. חומות של ערכים דמוקרטיים וליברליים שהיעדרם יסכן אף הוא את מדינת ישראל. לצד הטיפול הנחוש בביטחון, עלינו לשמור בקנאות על חירויות הפרט, על יחס מכבד לכל המגזרים בחברה. עלינו לתקן את מערכת המשפט היכן שצריך, אך לבסס את מעמדה ולווסת טוב יותר את היחסים בין הרשויות.
ישראל הולכת על גשר צר מאוד. מן העבר האחד אותה פנאטיות דתית ולאומנית ומן העבר השני גישה מסוכנת לא פחות המתרפסת ומתבטלת בפני האויב הפלסטיני ובפני חברי הכנסת המחבקים את הטרור, ומוכנה לוותר על סמליה וריבונותה של ישראל כדי לכונן כאן את חזון מדינת כל אזרחיה המאיין את הלאומיות היהודית.
פעם הייתה כאן מפלגה לאומית ליברלית, פעם היה כאן מנהיג לאומי ליברלי משכמו ומעלה כמו מנחם בגין. לא עוד. הסחף בליכוד אל עבר הקיצוניות הדתית וריצוי החרדים ותומכי מדינת ההלכה - שינו את פני המפלגה. אולי נותרו כמה צדיקים בסדום, אך לנוכח התנהלותו של יו"ר המפלגה, ידם קצרה מלהושיע.
אלא שהזרם הלאומי הליברלי עדיין חי ובועט לא רק כאסכולה מחקרית, אלא בקרב אזרחים רבים ולא מעט פוליטיקאים במערכת הפוליטית שעדיין מאמינים בו. אם אלה המתיימרים להנהיג את הציבור יחדלו משריפת האסמים וישכילו לפעול בגישת הלאומיות הליברלית, ייתכן שנוכל להציל את ישראל הן מפני ההתפוררות הביטחונית והן מפני סכנת מדינת ההלכה ולהקים כאן סוף־סוף ממשלה מתפקדת. ותשקוט הארץ ארבע שנים.