"מרצ היא יותר ממפלגה, זו דרך חיים”, אומרת שוש ערער, בת 72 מנתניה, מי שהייתה ממקימי מרצ ופעילה נאמנה בה במשך 30 שנה. “במרצ חיים אידיאולוגיה, וזה לא דומה לפעילים בשום מפלגה אחרת. זה משהו עמוק בדנ”א. אולי בגלל ההרכב האידיאולוגי שלה. נושא הכיבוש, זכויות אדם, הסביבה, הדמוקרטיה - כל אלה מרכיבים את הביחד.
להיות פעיל מרצ זה אומר מחויבות לקדם את הרעיונות בכל זירה אפשרית. אני פעלתי בנושא זכויות נשים, בתחום המוניציפלי, הכל בהתנדבות. גם בבחירות אנחנו מתנדבים לשבת בקלפי. יש פה מחויבות לתנועה כי דרכה אנחנו יכולים לממש את מה שבוער בנו”.
ערער החלה את דרכה במפלגת שינוי, וכמו רוב הפעילים עסקה בפעילות הפוליטית בהתנדבות מלאה. ב־1992 הגיעה למרצ ביחד עם אמנון רובינשטיין, אז יו”ר שינוי. “הרבה זכויות וחוקים שישנם היום החלו ביוזמת מרצ, ולצערי הציבור לא מודע לכמה היא שינתה את חייו”, היא אומרת. “נושאים כמו חוק הדיור הציבורי, קידום בריאות, אי־כפייה דתית, נישואים אזרחיים, זכויות מגדריות, זכויות אזרח - ללא מרצ הם לא היו.
בלי מרצ עד היום אסור היה משכב זכר. מרצ עדיין לא פרצה להמונים, ואיש לא זוכר חוקים שקידמה, למרות שהם היטיבו עם כלל הציבור הישראלי”.
מרצ קמה בשנת 1992 כאיחוד של "רץ" – בראשות שולמית אלוני ז”ל, "מפ”ם" בראשות יאיר צבן ו"שינוי" בראשות אמנון רובינשטיין. מפלגת השמאל הוותיקה ראתה ימים טובים יותר גם מספסלי האופוזיציה וחרתה על דגלה מדיניות סוציאל־דמוקרטית, מאבק למען זכויות אדם, הפרדת דת ומדינה, סיום הכיבוש ועוד. יש לה נציגות ענפה ברשויות המקומיות, בהסתדרות ובתנועה הקיבוצית, והיא מחזיקה מערך ארגוני נוער, סטודנטים וצעירים.
“הלידה של מרצ הייתה לאחר הריון ממושך”, מספרת ערער. “שיתפנו בתחילה פעולה במוניציפלי, ואחר כך בכנסת, והתחלנו בפעילות בשטח לפני שמרצ קמה רשמית: פעולות בשטחים, אוטובוס שבת, הפגנות, וכו’. לפני האיחוד היו התלבטויות כמובן, ולכל אחד היו נישות משלו, אבל הייתה הבנה שביחד נשיג יותר ונוכל להתפשר. 'שינוי' התפשרה כי מפ”ם הייתה יותר סוציאליסטית. היו דיונים על הלוגו, השם והנראות, אבל הדברים החשובים היו מוסכמים”.
איך תמשיכו כעת?
“אנו חושבים עכשיו איך להתקדם. כולם עדיין שפופים קצת, אבל נתאושש בקרוב מאוד. מה שקרה הוא בהחלט מכה. אני מרגישה שהיום אין לי ייצוג בכנסת, שלא לדבר על הממשלה. אין לדעות ולמאוויים שלי כאזרחית - ייצוג בכלל. וזו המכה החזקה. כולנו בתחושה קשה כי יש פה פספוס עצום על מעט קולות יחסית, ובשל עניינים טכניים ולא מהותיים. ציבור המצביעים חצוי, וזה יכול היה להיגמר לגמרי הפוך.
נעשה חושבים ונתארגן מחדש. אנחנו תנועה מאוד מסודרת. בעוד שנה יש בחירות מוניציפליות, ויש לנו ייצוג יפה ברשויות. אנחנו כאן כדי להישאר. איך ניעלם? מי יעשה את העבודה אם לא אנחנו? צריך גוף רחב שיכלול את מרצ ולצרף אלינו תנועות אזרחיות דומות לנו. המפלגה כגוף קיימת והיא צריכה להיות מאורגנת.
אני חושבת שיש לנו מספיק אחריות כדי להמשיך לפעול. היו כמה טעויות של הגוש. הקצוות היו פרומים. יש כעס על כך שההתעקשות הנחרצת של מרב מיכאלי לא להתחבר - הביאה לכזאת תוצאה. גם לפיד וגנץ לא עשו מספיק”.
יותר עצוב או יותר מכעיס?
“הכל מעורבב. עצוב שהאידיאולוגיה ההומניסטית המתקדמת של מרצ לא תהיה בכנסת. אני מרגישה גם מועקה בגלל מי שכן נבחר. קשה לי להבין איך ישראל הגיעה להרכב ממשלה כזה. זה כתם עצום על המדינה הדמוקרטית שהתחלנו לבנות כאן. אבל אנחנו כאן, לא הלכנו לשום מקום”.
אכזבה גדולה
פעילי מרצ מספרים כי הדבק שמחבר ביניהם הוא מהסוג של קהילות אידיאולוגיות. האג’נדה הפוליטית גלשה לחיי היומיום, לחיים החברתיים. עבור שגית גורפינקל מהוד השרון, בת 50, פעילה במרצ כבר 28 שנה, מרצ היא בית וקהילה. “זה הבית הפוליטי שלי, זה מעבר למפלגה”, היא אומרת. “יש לי חברים משם וחוויות רבות.
זה חלק מהמהות שלי. רוב שנותיי עסקתי בסוגיות דת ומדינה, הובלתי את אוטובוס השבת של מרצ, ומהפעילות שלנו נולדו עמותות. אני גאה בתוצאות כי הצלחתי לשנות. הבאנו למודעות את שעון הקיץ שהגיע בסוף לחקיקה, חוק שוויון בנטל החל אצלנו. לא שקלתי מעולם שום מפלגה אחרת. יש לי מחויבות לבית הזה, שם צמחתי ופרחתי והוכשרתי בכל הקשור לפוליטיקה. עכשיו העתיד לא כל כך ידוע”.
איך קיבלתם את התוצאות?
“הבשורה הקשה לא הייתה בהפתעה גמורה, אבל ציפינו שנצליח לעבור. הייתה תקווה עד הרגע האחרון. יש כעס על מרב מיכאלי, המעשה שלה סיכן אותנו. יש אכזבה גדולה מהיהירות במעשה שלה. ביום שאחרי, אנחנו כתנועה נתכנס ונחליט החלטות. אני לא יודעת כרגע לאן נמשיך מכאן. אני מקווה שמרצ לא תימחק, אבל אולי נגבש ורסיה אחרת של התנועה”.
יוסי סולומין, בן 74 מקיבוץ שער העמקים, פעיל מרצ מאז הקמתה, הגיע ממפ”ם, שם כינו אותו “יוסי האדום” בשל פעילותו למען זכויות עובדים. הוא החל את פעילותו הפוליטית בדור הצעיר של מפא”י, היה מראשוני “שלום עכשיו”, לקח חלק בהפגנות נגד בנימין נתניהו בגשרים ובקיסריה, וכחבר ועידת מרצ, נחשב לרוח הפעילה בקיבוצי הסביבה.
“איך ההרגשה עכשיו? על הפנים. כאילו שנגדע איבר מאיבריי”, הוא אומר. “כבר זמן רב מרצ מתנדנדת סביב אחוז החסימה, ובין הפעילים קיים מזמן דיבור שחייבים להקים כוח פוליטי שמאלי ציוני חדש ורחב עם מפלגת העבודה וגורמים נוספים. אין לי ספק שמתוך המשבר ניבנה מחדש, לא כמרצ ולא כמפלגת העבודה. שתיהן סיימו את תפקידן ההיסטורי. מרב מיכאלי וזהבה גלאון צריכות לקחת אחריות אישית ולהתפטר”.
לאורך כל שנותיו במרצ, סולומין היה מחובר למשנתם של יאיר צבן ומאוחר יותר של אילן גילאון.
אילו הבדלים אתה רואה בין מרצ של אז וזו של היום?
“מרצ בשיאה הייתה מפלגה עם 12 מנדטים שדיברה ברוח צעירה, והצעירים נהו אחריה. מרצ היום היא מפלגה מעוטת צעירים, ופעיליה המרכזיים הם בגיל המדינה או מעבר לכך. המפלגה לא השכילה לרענן את שורותיה ולקרב אליה את הצעירים. אז במי האשם? קודם כל בנו, באנשי מרצ. גם נטישתם של שני בכיריה, תמר זנדברג ועיסאווי פריג’, יחד עם דחיקתם לאחור של ניצן הורוביץ ויאיר גולן - תרמו לעניין. אך מעל לכל, הקמפיין היה אומלל.
מרצ כלל לא הניפה את דגליה ולא הציגה את ערכיה הייחודיים. לא פעם ביקרתי את מנהיגי מרצ על זניחת הקו החברתי. כעת עלינו להקים את השמאל הציוני החברתי מחדש. המסגרות כשלו, אך הרעיונות והאידיאולוגיות קיימים, ועלינו להציגם תחת מנהיגות חדשה וברוח צעירה וברורה”.
האיש החזק
“יש למרצ גרעין קשה, ואנחנו נמשיך כי זה קו מחשבה”, אומר שי אגוזי, בן 66, מקיבוץ מזרע, פעיל מרצ מאז היווסדה. “אנשים לא עושים חשבונות טקטיים מה כדאי ומה לא. זו האמונה ודרך החיים שלהם. יש סביבי אנשים מאוד מדוכאים. אני לא. זו פוליטיקה, אני מבין את המשמעויות ויודע לחיות עם זה”.
איך השתנתה מרצ לאורך השנים?
“היו תקופות שהיא משכה יותר לכיוון כזה או אחר. בשנים האחרונות אילן גילאון ז”ל ייצג את העמדה שאני מאמין בה: חמלתית, סוציאליסטית ודמוקרטית. היו גם ניסיונות למשוך למפלגת ריצ’רץ’ של יהודים וערבים, וייצוג תמיד היה, אבל מבחינת מנדטים זה לא תרם. לצערי, חלק מחבריי לא הצביעו הפעם מרצ. כמפלגה קטנה ושמאלנית ידענו לחוות פיצולים ותזוזות לאורך השנים”.
מה הוביל להתרסקות לדעתך?
“כאשר רוב האוכלוסייה מרגישה שהבעיה הקריטית היא ביטחון אישי בתוך הארץ או בשטחים, או ביטחון כלכלי, גם בחקלאות - אנשים הצביעו למי שמבטיח להם יד חזקה, ולא משנה אם הוא יכול לבצע בכלל. מחפשים את האיש החזק. המסרים של מרצ על שוויון וזכויות נדחקו למקומות נמוכים יותר. זה תואם את סולם הצרכים של מאסלו. הבחירות האלו לא היו על השיח שמרצ מובילה, אלא על צרכים בסיסיים יותר. מרצ לא השתתפה בדיון הזה, והיא כשלה שם. המסר בקמפיין האחרון היה: ‘או אנחנו או בן גביר’. אנשים שמעו רק בן גביר. עשינו לו פרסומת בעצם”.
למה אתה מתגעגע במרצ של פעם?
“לא בטוח שאני מתגעגע למשהו בפוליטיקה, אבל פעם ידעו במרצ להשפיע על סדר היום, גם כשהיא הייתה עם ארבעה מנדטים באופוזיציה. אני מתגעגע לזה שהשיח במדינה היה קשור לשיח במרצ, והיום זה פחות. מרצ לא מספיק מדברת על מה שצריך ולא הצליחה להעביר את המסר אצל מקבלי ההחלטות גם בממשלת השינוי. למשל בחקלאות, בסופו של יום מרצ לא פעלה ולא שינתה את המציאות בשטח עבור החקלאים”.
לאן זה ימשיך מכאן?
“אני חושב שצריך לתת לאנשים רגע נשימה ולא לרוץ להצהרות. צריך לעכל, להתכנס, להבין מה האחריות שלנו, ואז לצאת לדרך חדשה. אני מניח שלא כולם יסכימו עליה, אבל יש מקום להמשיך את הערכים של המפלגה והתנועה. אני לא יודע אם יקראו לדבר הזה מרצ או שם אחר, אבל לא נרים ידיים. אנחנו אופטימיים בלתי נלאים ונמשיך לתרום ככל יכולתנו”.