אומרים שלהצלחה אבות רבים, אבל הכישלון יתום. במקרה של מפלגת העבודה, בבוקר שאחרי ההתרסקות הגדולה בבחירות, נדמה שדווקא בכישלון אפשר למצוא אשמים רבים. מי שבשיאה גרפה 54 מנדטים וזכתה בבחירות האחרונות ב־24, נותרה בתום ספירת תוצאות האמת עם שישה מושבים בלבד בכנסת.
התנהלות היו"ר אבי גבאי; ההתבדלות ממרצ; ההתנערות מהערבים; ההדחה המתוקשרת של ציפי לבני; ההזדקנות של המצביעים; הנטייה העולמית ימינה; בני גנץ; בנימין נתניהו - כולם יכולים לספק הסבר למפלה חסרת התקדים של המפלגה שהקימה את המדינה, שיש מי שחושבים שתיעלם בעוד זמן לא רב מהמפה הפוליטית. "מעריב המגזין" כינס שורה של מומחים וכן את ותיקי המפלגה ללקק את הפצעים, לסמן את האשמים, לערוך חשבון נפש ולשרטט את מסלול ההחלמה, אם יש כזה.
"אני מופתע מכך שמופתעים", אומר ד"ר יוסי ביילין, שהיה בן טיפוחיו של שמעון פרס, חבר כנסת ושר מטעם מפלגת העבודה. "הסיפור היה כל כך צפוי. בדיוק כשם שנתניהו זרע בקרב מצביעי הימין תחושת פחד שגרמה להם להצביע עבורו ולא עבור המפלגות הקטנות - כך זה קרה גם מצד גנץ".
ביילין אינו היחיד שתולה את האשמה במה שכבר הפך למטבע לשון של הבחירות האחרונות - "שתיית הקולות". "זה ברור לחלוטין", קובע אברהם בייגה שוחט, שר האוצר לשעבר מטעם העבודה. "חלק גדול מתומכי המפלגה יצאו מתוך הנחה שיש חשיבות עליונה לגודלה של כחול לבן ותמכו בה. כך העבודה איבדה כמות אדירה של מנדטים. גם ככה המצב לא היה מזהיר, אבל שתיית הקולות השפיעה מאוד".
"הציבור רצה להחליף את נתניהו והלך עם גנץ ומפלגתו החדשה", מצטרף לדברים אופיר פינס־פז, שכיהן מטעם מפלגת העבודה כשר בממשלות שרון ואולמרט עד שפרש מהחיים הפוליטיים, תוך שהוא מעביר ביקורת קשה על התנהלות מפלגתו. גם כעת הוא לא חוסך במילים קשות.
"זה לא התחיל עם גבאי, אבל יכול להיות שזה ייגמר איתו", הוא אומר. "נכון שמצביעי העבודה הם אוכלוסייה מזדקנת שהולכת ונעלמת. יש חבר'ה צעירים שמגדירים את עצמם פעילים חברתיים שמצביעים לעבודה, אבל זה קהל מוגבל בהיקף שלו. בסוף, בנושאים הקיומיים, אנחנו לא נותנים פייט. הייתה קדנציה מזעזעת. המחנה הציוני יכול היה לתפקד הרבה יותר טוב, גם ברמה האופוזיציונית וגם מבחינת אלטרנטיבה שלטונית. זה לא סתם שגנץ לא רצה לבוא לעבודה. במבחן התוצאה, הוא גם צדק. המפלגה כשלה לאורך ארבע השנים האחרונות".
איבדו את הזהות
בתחילת ינואר האחרון, הסעירה את המדינה דרמה פוליטית בשידור ישיר. גבאי פיטר בהפתעה את לבני במסיבת עיתונאים ופירק את המחנה הציוני. הביקורת על התנהלותו הכוחנית הייתה כמעט מקיר לקיר.
"אני מנכס את ההפסד של העבודה דבר ראשון לפרידה מלבני, שהייתה קשה מאוד, גם באופן מהותי וגם בדרך בה נעשתה", אומר ביילין. "לא הבנתי מה הוא עשה שם". "זו הייתה טעות", מוסיף פינס. "אני לא אומר שהיינו מנצחים את הבחירות, אבל הייתה פה מפלגה עם עוצמה ולא משהו דרד'לה".
אביב בושינסקי, לשעבר יועץ התקשורת של נתניהו ומרצה לתקשורת בקריה האקדמית אונו, אומר כי "בחוכמה שבדיעבד אפשר לומר שכמו שבכחול לבן עשו טעות עם הסיסמה 'אין ימין ואין שמאל', ולכן נראו כלא זה ולא זה ולא נתנו משהו להזדהות עמו, גם העבודה נגררה לשיח שלא כולל אידיאולוגיה. הם לא נראו מספיק שמאל. כבר שנים שהעבודה מתביישת בזהות שלה, ובכלל זה פתרון שתי המדינות. משום שהם ברחו מהנכס האידיאולוגי הזה - המצביעים ברחו.
"בשלב מסוים הייתה התלהבות מהצעדים של גבאי, שנכנס קצת בגנץ והאשים את ביבי שהוא גזען. נראה היה שהקמפיין התעורר לחיים. בשבועיים האחרונים לא היה פרשן אחד, כולל אני, שלא נסחף אחר התחושה שהקמפיין האגרסיבי הזה, עם הסכין בין השיניים, יביא למספר מנדטים דו־ספרתי. אני מכנה את הנפילה הזאת יום הכיפורים של הפרשנים".
"לא ממש היה קמפיין", אומר מנגד היועץ האסטרטגי ראובן אדלר, שניהל את קמפיין המחנה הציוני בראשות יצחק הרצוג בבחירות ב־2015. לדבריו, "לא הייתה אחידות בקמפיין, היו כל מיני סיסמאות, דברים לא ברורים. ברגע שקמפיין לא פשוט ולא ממוקד, יש בעיה. לא היה משהו מגרה או מסקרן. זאת בעיה לא רק של מפלגת העבודה, אלא של השמאל כולו. לא יודעים איך למכור את עצמם".
לחזור ליסודות
ואולי סיפורה של מפלגת העבודה הוא סיפורו של השמאל כולו, בישראל בפרט ובעולם בכלל. באירופה מפלגות הימין הולכות ומתחזקות. בארצות הברית הרפובליקנים כיסחו את הדמוקרטים והעלו את טראמפ לשלטון. בארץ, שתי מפלגות השמאל הגיעו בבחירות לעשרה מנדטים.
"השמאל נמצא במצב מאוד קשה בכל העולם", מציין פז־פינס. "יש הרבה מחשבות שצריכות לעלות בעקבות זאת, איך ההסתה נגד השמאל עובדת: האשמה בבוגדנות. חוסר האמון. הרדיפה הזאת הצליחה. זה גורם להרבה אנשים לחשוש להצביע לשמאל".
"ראינו הפעם שהעם חצוי", מציין ביילין. "העבודה, שאמורה להיות מזוהה עם השמאל, מתביישת בזה. גבאי רצה לפנות למצביעי המרכז, אבל בכך ויתר על הבוחרים הוותיקים שלו, אז בתגובה הם נתנו את קולם לגנץ. נוצר מצב שבו הימין השמרני לא יכול לעשות שום דבר בלי החרדים, והליברלים לא יכולים לעשות כלום בלי הערבים. אומנם אי אפשר להקים איתם ממשלה, כי הם בעצמם לא רוצים, אבל הניסיון להתנכר לערבים הוא טעות. זו התנכרות לגורם שבלעדיו אי אפשר להקים גוש חוסם".
על פי שוחט, "יש תהליך של שחיקה בבסיס המצביעים של מפלגת העבודה לאורך השנים לעבר המרכז. בכל פעם קמה מפלגת מרכז שנכנסה בהם. אחרי תקופת רבין נוצרה בעיה של מנהיגות בולטת, אבל התופעה המרכזית נבעה ממה שכבר ציינתי - הרצון לבחור במפלגה גדולה, שהנשיא יוכל להטיל עליה את הרכבת הממשלה".
ד"ר גייל טלשיר מהמחלקה למדעי המדינה באוניברסיטה העברית מבקשת לא להספיד את השמאל. "הסיטואציה שבה העבודה התרסקה קשורה לנסיבות הספציפיות של הבחירות האלה", היא מסבירה. "כחול לבן הציבה משימה לאומית, להוריד מהשלטון ראש ממשלה ולהוות אלטרנטיבה למדיניות הניאו־שמרנית והפופוליסטית של ממשלת נתניהו. ולכן הייתה התגייסות של המרכז־שמאל, על חשבון האידיאולוגיה המפלגתית, במובן של להציל את המדינה.
"למרות הנתונים העגומים, אין להסיק מכך על מצב השמאל הישראלי. המדיניות הסוציאל-דמוקרטית הישראלית, מעורבות המדינה במשק, זה משהו שנמצא בקונצנזוס משמאל וגם מימין. המדיניות הכלכלית של השמאל מקובלת על רוב הציבור, כך גם המדיניות בסכסוך הישראלי־פלסטיני. עדיין יש רוב לפתרון של שתי מדינות לשני עמים, אף על פי שאלה לא העמדות של הממשלה".
מדוע בכל זאת הימין ניצח בגדול?
"אחת הסיבות לכך היא שההצבעה בישראל מאוד שבטית, ולכן היא הצבעה של שייכות ופחות של עמדות אידיאולוגיות. המחקרים מראים שכמעט אין מעבר מגוש אחד לגוש השני. עניין נוסף הוא מה שעמד למשפט ציבורי בעניין של נתניהו: מצד אחד החשדות הפליליים נגדו, מצד שני היותו המדינאי היחיד בישראל ושיש שגשוג כלכלי יחסי במדינה".
אי אפשר לסכם את קריסתה של העבודה בלי לנתח את דמותו של העומד בראשה, אבי גבאי. על פי טלשיר, "היו"ר נתפס כנטע זר בתוך המפלגה כי הוא בא מבחוץ. דווקא היה לו סיכוי לבצע מיצוב מחדש של העבודה, גם לכיוון גישור היסטורי בין מזרחים לאשכנזים וגם לנסות להביא מצביעי מרכז וימין חזרה. הוא הלך על אג'נדה כלכלית־חברתית, שמיצבה את העבודה כמפלגת שמאל כלכלי, ולא כמפלגת שלטון".
לדברי אדלר, "המועמד לא היה מגנט. לא היו לו תכונות מושכות. הייתה חסרה כריזמה. יכול להיות שאם היה מועמד אחר, הדברים היו נראים אחרת".
בעת כתיבת שורות אלה גבאי לא הודיע על התפטרותו, אבל הביקורת נגדו רבה. "אני לא נותן לו ציונים, תוצאות ההצבעה עשו זאת במקומי", אומר ביילין. "להתפטר? אני לא יודע אם יבוא מישהו יותר טוב, ומצעד המתפטרים מראשות העבודה קצת נמאס. אבל אין ספק שקרה משהו מאוד לא טוב במשמרת שלו".
"אני משאיר לו לקחת את ההחלטות", אומר פינס־פז. לקיחת אחריות היא דבר אלמנטרי במצב כזה. אנשים התפטרו עם הרבה יותר מנדטים. גבאי נכשל בלהוציא אותנו מהמקום הזה, אבל מי שחושב שאם הוא יתפטר העבודה תחזור לימים היפים שלה, טועה בגדול. הוא לא היחיד שצריך לעשות חשבון נפש. ברק קיבל 13 מנדטים - לא לשכוח".
אז מה הלאה?
ביילין: "צריך לשבור את הראש ולראות מה עושים כדי לצאת מהמצב. לבחון מערך עם מרצ, כפי שהיה בעבר, כדי שלא יהיו שוב מספרים מגוחכים".
שוחט: "לפי דעתי יש סיכוי להתאושש. יש צורך במנהיגות מתאימה ושמירה על הקו הפוליטי, שהוא הפתרון היחיד שיכול לקיים את מדינת ישראל".
בושינסקי: "יש כאלה שאומרים שהמפלגה גמורה, או כאלה שאומרים שהגיע הזמן להתנער מדימוי האליטות שמייחסים לעבודה. אני חושב שצריך לחזור לבסיס, לאידיאולוגיה של המפלגה, לסוגיית פתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני. משהו בסגנון 'מפסיקים להתנצל' של הבית היהודי ב־2015".
פינס־פז: "השאלה היא אם יש בכלל הלאה. משישה מנדטים לא בטוח שיש. מה שבטוח הוא שאם יש הלאה, הוא צריך להיות אחר לגמרי".