בינואר 2015, באירוע לציון שנה למותה של שולמית אלוני, האם המייסדת של מפלגת מרצ ומי שסימנה בעבר את גבול הגזרה של השמאל הישראלי, עלה לבמה יוסי שריד, שאיתו היו לאלוני יחסים ארוכים של עליות ומורדות. "ב־20 השנים האחרונות צצו להן מפלגות בישראל ולא נשאר מהן זכר", אמר שריד לנוכחים באולם. "בבת אחת פרחו ובבת אחת נבלו. מרצ לבדה החזיקה מעמד, עלתה וירדה, ירדה ועלתה והיא פה כדי להישאר, כי בלעדיה אי אפשר. מנחם בגין בוודאי לא היה מזהה את הליכוד שלו ולא היה מאשר את יורשיו. גם חיים משה שפירא לא היה מאמין שזאת המפד"ל, רק שולמית אלוני אשריה ואשרינו, הייתה מזהה על נקלה. אני חושב שמותר לי כאן לומר תודה גם בשמה של שולה. תודה שלא אכזבתם, תודה שלא איבדתם את הירושה והמורשת. תודה ששמרתם על הגחלת בימים של חושך. תודה שאף פעם לא ביישתם אותנו ולא פעם הייתם לנו מקור לגאווה. בנות ובנים גידלנו, והם לא בגדו בדרך".
באותן דקות ישבה באולם תמר זנדברג, שזו הייתה הקדנציה הראשונה שלה כחברת כנסת. "שריד אמר על שולמית אלוני אחרי מותה שאי אפשר היה להישאר אדיש אליה", אומרת מנהיגת מרצ הנוכחית. "יכולת לאהוב, לשנוא, אבל לא להיות אדיש, וזה משהו שהיווה תשתית משמעותית למפלגה לדורותיה. מדברת ברור, לא מתייפייפת, לא מעדנת ומעגלת פינות. זה לא מקרה שכל מי שעמד בראש המפלגה, אמרו עליו 'קיצוני ומעצבן', במיוחד הנשים. שולמית אלוני, זהבה גלאון וגם אני. אלוני לא דפקה חשבון בשום תפקיד שהיה לה, גם לא כשרה, ובמידה רבה זה עלה לה במחיר פוליטי כבד, מאחר שזו הייתה תקופה יותר שמרנית מהיום. זה מה שעיצב את מרצ ומוערך על ידי הציבור, גם על ידי מי שלא תמיד מסכים איתנו".
אולי לזכותן של זנדברג וגלאון, שהנהיגו את מרצ בשנים האחרונות, אפשר לזקוף את העובדה שעם כל "העצבים" שהביאו לכנסת, הן לא גררו איתן איבה כל כך עזה כמו שאלוני זכתה לה בזמנו.
בימים שאלוני שימשה כשרת החינוך, בממשלת רבין, עמד על דוכן הכנסת ח"כ אברהם ורדיגר מיהדות התורה, ופתח במתקפה: "על מי לא התנפלה ואת מי לא העליבה השרה בממשלת ישראל בקריירה הארוכה שלה? את גולדה מאיר, את רבין שבוורשה סיים את נאומו ב'שמע ישראל', על שהזכיר את ירושלים המאוחדת עכשיו בוועידת קזבלנקה. הרבנים הראשיים, שהם שני אפיפיורים. התנ"ך אינו ספר דתי. בחג הפסח, כשרה בממשלת ישראל, בריש גלי, בנצרת, אכלה פיתות בפסח. קבר יוסף זה קברו של השייח' יוסוף. קבר רחל וקבר רחב הזונה בנשימה אחת, משרד החינוך והתרבות שם מלמדים טקסיות ופולחן על חשבון הדעת. החרדים סחטנים, מיליונרים. יוסי שריד עובד שעות נוספות כדי להרוס את רצ. הגולן כולו אדמה סורית".
יו"ר הכנסת, שבח וייס, נאלץ להפסיק את עבודת הליקוט המרשימה של הח"כ החרדי. "אתה אומנם עושה שירות נפלא לשרה שולמית אלוני, כי ריכוז כזה של כל תולדותיה עוד לא שמע העם, אבל אתה צריך לסיים", ביקש.
פרופ' נמרוד אלוני, בנה של שולמית, זוכר היטב את הימים. "הגיעו אלינו הביתה מעטפות עם קליעים. הייתה פעם שהרב כהנא הופיע עם אוהדיו כדי לשרוף את הבית שלנו בכפר שמריהו, שהיה בעצם צריף. לשמחתנו, באותן שנים עוד חיו ביישוב הרבה חקלאים. הגיעו כמה ענקים על הטרקטורים והוא ברח עם הזנב בין הרגליים. לפעמים יש כאלה שאומרים, ‘אלה האשכנזים גדלו עם כפית של כסף בפה', אבל לאמי הייתה ילדות ענייה. היא אדם שהמציא ובנה את עצמו בעשר אצבעות".
"נלך על שולה"
אלוני גדלה בשכונת נווה שאנן, ליד התחנה המרכזית הישנה בתל אביב, היכן שמרוכזים היום אלפי פליטים. אביה היה נגר, אמה תופרת. היחסים בין ההורים היו רעועים ובשלב מסוים השניים הצטרפו לכוחות הבריטים שנלחמו בנאצים, והיא התגלגלה לפנימיית בן שמן, שם ספגה טרגדיה נוספת - אחיה מרדכי נמצא מת בבריכת השחייה.
"היא אכלה חצץ כל הדרך, גדלה כילדת מצוקה", מספר בנה נמרוד. "אחד המורים שלה היה הסופר ס. יזהר, והוא אמר שכבר אז הייתה דעתנית. כל דבר שלא נראה צודק, או נכון, היא קמה נגדו. לא הייתה יכולה לסבול אנשים נפוחים, דיבורים פומפוזיים, ססמאות וכוחנות".
את דרכה הפוליטית אלוני התחילה במפא"י, מפלגת העבודה, אבל התכסחות ממושכת עם ראש הממשלה, גולדה מאיר, הובילה אותה החוצה על מנת שתקים ב־1973 את "רצ - התנועה לזכויות האזרח". "שולמית אלוני שינתה את חיי", מודה זהבה גלאון, שהנהיגה את מרצ עד פרישתה לפני כשנה. "שמעתי אותה בגיל 15 כשבאה לדבר בבית הספר על ענייני דת ומדינה ופגשתי בה באופן אישי בהפגנות שארגנתי ב־1984 לפתיחת קולנוע 'היכל' בפתח תקווה בערבי שבת. בפרפראזה לחוק הלאום, שולמית אלוני בשבילי, ובשביל רבים, ייצגה את הכרזת העצמאות האותנטית. הדברים שהייתה מחויבת אליהם להגנת הדמוקרטיה, זכויות האדם, ההתנגדות לפופוליזם. היא הייתה סרגל מוסרי ובעיקר היה בה אומץ. הייתה פורצת דרך חסרת פחד ומעצורים. אני זוכרת את הימים שבהם התייצבה לצד הקהילה הגאה כשזה היה טאבו. היום זה ברור, אבל היא לא חיכתה לרגע הנכון".
עוד לפני כניסתה לפוליטיקה הגישה אלוני תוכניות רדיו בקול ישראל שטיפלו בבעיות האזרח הקטן מול המנגנון החונק. "הייתי נוסע איתה כילד לתוכנית שהגישה בקריה בתל אביב", נזכר בנה, נמרוד. "היא הייתה יושבת טלפון אחרי טלפון כדי לעזור לכל אזרח שהתקשר, ובגלל זה גם הייתה מתעצבנת. זה לא שהיא באה ממקום של כיבוש משחית, או במחשבה שרק נשים מופלות. אם הרגישה שמדכאים מישהו, היא הגנה עליו. זוכר שפעם נסעתי באוטו עם ילדַי שהיו צעירים, והם שמעו ברדיו ששולמית אלוני יצאה להגנת זכויות החרדים. הם התפלאו איך יכול להיות שהיא מגינה, הם חשבו שהיא נגד. הסברתי שכשהחרדים מדכאים זכויות של אחרים, היא נגדם, אבל כשחילונים מדכאים את זכויותיהם, אז היא בעד החרדים. קודם כל ולפני הכל אלה זכויות אדם".
אלה היו שנים שבהן אלוני נגעה ברפרוף בתחום המדיני. רצ התרכזה יותר בזכויות האזרח, ובבחירות 1977 כשהליכוד עלתה לשלטון, מפלגתה הסתפקה במנדט אחד, בודד. למזלה היה זה מפגש עם אנשי שלום עכשיו ששינה את הכיוון.
"ב־81' יולי תמיר ואני החלטנו שאין לנו כבר כוח לתנועת מחאה וצריך לעשות פוליטיקה של ממש", נזכר דדי צוקר, ממקימי שלום עכשיו. "עשינו סקירה לאן כדאי ללכת והחלטנו על שולה אלוני, כי האלטרנטיבות היו מפלגת העבודה או מפ"ם. זה היה נורא קל ללכת ללא ממסדי, זה שלא משחק לפי הכללים. הטריד אותנו רק שהיא לא דיברה על העניין המדיני, אבל היא רצתה להרחיב את מוטת הכנפיים והגענו לה בזמן. רצ הייתה שולה וחבורת חסידיה, ואז התקיים כנס שבו הודיעה ‘מעכשיו קוראים לנו התנועה לזכויות האזרח ולשלום'. זה היה המעמד שבו יולי ואני הגענו. אלוני הייתה משוחררת, נטולת כל יכולות בירוקרטיות. מאוד לא אשת מפלגה. מה כן היה בה? כריזמה חזקה. היא נבראה לעמוד בראש תנועה קטנה שבלי קשר לגודלה מייצרת השפעה. היום זה גם קיים, ובצלאל סמוטריץ' הוא הדוגמה הכי טובה שאתן לך".
אלוני הייתה מתייעצת במיוחד עם בני ביתה, ובעיקר עם בעלה ראובן. "אבי עבד במשרד החקלאות, אחרי זה בין היתר שימש כסגן מנהל מינהל מקרקעי ישראל", מספר בנו נמרוד. "אבי היה יותר ימני בדעותיו, איש אחדות העבודה. יותר ביצועיסט ופרגמטי. לא נתן חשיבות כל כך גדולה למי שאינו יהודי, אבל בסופו של דבר הבין שכן צריך שתי מדינות לשני עמים, אבל לא מהסיבות של זכויות האדם, אלא של שמירת ישראל כמדינה ציונית. אבי ייעץ הרבה לאמי וגם אנחנו הבנים. היינו יושבים סביב השולחן, וכשהיו לפעמים מרימים קול, ההורים היו אומרים ‘לפחות אנחנו לא רבים על כסף אלא על השקפת עולם'".
כשמרצ נגעה בשמיים
אבל שום דבר לא הלך לה חלק. ב־1988 ראובן נפטר והותיר אותה לבדה בג'ונגל הפוליטי, דווקא כשרצ הלכה והתרחבה. כוחות כמו יוסי שריד, רן כהן ומרדכי וירשובסקי הצטרפו, ובתחילת שנות ה־90 התאחדה עם מפ"ם ושינוי, בתקווה להפוך למפלגה גדולה ומשפיעה.
"החיבור בין רצ למפ"ם היה חיבור בין ההומניזם הליברלי המאוד פתוח וחדש של שולה ואנשי רצ, ובין סוג של סוציאליסטים לפעמים קצת ישנים, שהיו במפ"ם", מספר חיים אורון (ג'ומס) שהגיע ממפ"ם. "היה נושא אחד שכבר אז היה המכנה המשותף, והוא היחס לכיבוש ושלטון על עם אחר. זה היה בסיס החיבור ועמדה שהלכה והתגבשה והתחדדה, גם בעדיפות הנושא וגם בהגדרת החשיבות של פתרון הקונפליקט עם העם הפלסטיני. זה לא היה חיבור קל. באה מפלגה אחת כבדה כמו מפ"ם ובאה שנייה מאוד טרנדית, פתוחה ופחות ממוסדת. אני זוכר שבאחת השיחות אמרנו שבעולם - כמה אתה שמאל נמדד במרחק שלך מקרל מרקס, ובארץ - כמה אתה קרוב ליאסר ערפאת".
גם אמנון רובינשטיין, שהגיע משינוי, זוכר את הקשיים בחיבור המשולש. "לא יודע אם צדקתי, אבל השיקול היה לאחד את הכוחות הפרוגרסיביים במדינה. גם היום אני מודיע שאני לא תומך בחלק מעמדות השמאל. אני מאמין במשק חופשי, מאמין בגישה ליברלית שנותנת לכל אדם חירות ולא מאמין בהרבה דברים שהשמאל הקיצוני תומך בהם. אני כן מאמין שישראל צריכה לשלם מחיר עבור השלום ומאמין שהליברליזם, למרות שהוא מושמץ כיום, הוא השיטה היחידה שבה אפשר לנהל חברה אנושית בצדק וביעילות. הייתי יכול להצטרף למפלגה גדולה, ואולי זו הייתה שגיאה מבחינתי".
בחירות 1992 הן הסיוט הגדול שעלול להופיע בחלומותיו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, לקראת הבחירות הקרובות. 44 מנדטים למפלגת העבודה, 12 למרצ, כשהמפלגות הערביות מוסיפות 5 מנדטים. בלי שום סיוע נוצר כאן בלוק שמאל חוסם.
"ההצלחה של 92' הייתה ענקית, אבל צריך לזכור שבאנו לקופה עם 10 מנדטים, ולא מאפס", מסביר אורון. "למרצ היו 5, למפ"ם 3 ולשינוי 2. אפשר לטעון שאם לא היינו הולכים ביחד, אז אחת מהשלוש לא הייתה עוברת את אחוז החסימה. ההצלחה הגדולה נוצרה בגלל מניפה מתואמת. הליכה בשני ראשים. רבין, שהיה ימינה ממפלגת העבודה, ושולמית, שהייתה אולי שמאלה מהאלקטורט של מרצ, ולכן כל המחנה נכנס פנימה".
לאלוני היו כבר הרבה ח"כים לנהל, ואז בלטו הניגודים בין האופי הלוחמני שלה בכנסת לבין ההתנהלות עם אנשיה. "עם כל העוצמה של המנהיגות הייתה בה תמימות אישית, גדולה", מספר רן כהן, אז ממנהיגי המפלגה. "כמעט כל מי שניסה לעבוד עליה, בכל מיני תרגילים ערמומיים, הצליח. פוליטית היא הייתה מאוד חריפה, אבל לא הייתה לה ערמומיות, תכונה שגם חסרה לי וזו בעיה. חשתי את זה על בשרי".
דדי צוקר מוסיף: "היית יושב לידה ואומר ‘ססס אמכ'. בהתחלה הייתה מסמיקה, אחרי זה הייתה אומרת שהיא לא מסוגלת לשמוע דברים כאלה. רכילות למשל הייתה צריכה להיאמר באופן דיסקרטי. משפט שכולם זורקים כמו ‘חכו רגע, אני יוצא לעשות פיפי', הוא לא משהו שאפשר היה להגיד בטריטוריה שלה, וזו לא דוגמה אזוטרית. היא הייתה אישה מאוד חדשנית עם תחומים מאוד שמרניים".
הניגודים האלה גרמו אפילו לחלק ממתנגדיה להתחבר אליה. דן מרידור, איש ליכוד שורשי, מצא איתה לא פעם שפה משותפת. "אני לא יכול להגיד שפעם כולם היו נחמדים ומנומסים", צחק. "תזכור את ההתקפות של בן־גוריון ואחרים על מנחם בגין. מה שכן, הייתה תרבות אחרת לגמרי והנהגה שהנהיגה לכיוונים שבהם האמינה ולא שאלה את ההמון מה הוא רוצה. היו מחלוקות ביני ובין שולה בנושאים מדיניים, זה ברור, אבל לא על דמוקרטיה ולא על זכויות אדם ולא על שלטון החוק. אהבתי אצלה את אהבת העברית ואת אהבת התנ"ך, והיא הכירה אותו היטב".
חשוב לעמוד על דעות
מה שלא פעם הרגיז את החרדים היה השליטה של אלוני בספר הספרים. "היא ידעה כמעט את כולו בעל פה, יכולה הייתה לצטט במשך שעות ממנו", מספר בנה, נמרוד. "כל יום הולדת הייתי מקבל עוד ספר תנ"ך, שוב עם הקדשה ‘באהבה מאמא'. זה התנ"ך כמו שהכניסו אותו למגילת העצמאות, נבנה כאן חברת מופת מתוך זיקה לחזון הצדק של נביאי ישראל. תפיסה מוסרית, ענקית, שדורשת ערכים עליונים כמו צדק, צדק תרדוף, דאגה לגר, יתום ואלמנה, צלם אנוש. היהדות היא אימפריה רוחנית במובן שיש לה טקסטים מהמדהימים ביותר שיכולים לשמש תרבות חילונית, הומניסטית, בת זמננו. אז כמובן שדיברו אצלנו בבית גם על סוקרטס, ניטשה ואפלטון, אבל היה ברור שהעוגן הערכי, החשוב ביותר, הוא נביאי ישראל".
החיבור לנביאים התגלה גם בשיחה שניהלתי עם ח"כ אילן גילאון ממרצ. "שולה הייתה מאוד חזקה בעניין של מבט לתוך המקורות ומציאת הבסיסים, המוסריים, לתפיסת העולם שלה, כמו שאנחנו עושים היום. אם אני צריך להגיד לך מה תפיסת העולם של מרצ? יש לה שלושה נביאים - עמוס, ישעיהו וירמיהו. אותו בסיס, אותו מקום. חלוקת העושר, חלוקת הארץ וחלוקת הדת והמדינה. נורא נדבקתי בשנים האחרונות לנושא הנגישות, אני עוסק בה הרבה וחושב ששולה הייתה הבסיס לעניין, הכוהנת הגדולה של אל תתקן בני אדם אלא תתקן את סביבתם, בכדי שיוכלו להגיע בכבוד למחוז חפצם. זה הרעיון של חברה וסולידריות".
רק שאלוני לא הצליחה לרסן את עצמה. כשעברה מספסלי האופוזיציה לשמש כשרת חינוך בממשלתו של יצחק רבין, היא לא נשארה פוליטיקלי קורקט כמתבקש ואמרה ש"בכל העולם מלמדים אבולוציה ורק אצלנו מכניסים לראש של הילדים שהעולם נברא בשישה ימים". לאנשי ש"ס, במהלך ראיון, היא הצמידה פסוק מספר משלי: "הם במובן ‘עבד כי ימלוך ונבל ישבע לחם'. נבל במובן עני מרוד. פתאום נעשו כולם עשירים". הרב עובדיה יוסף לא הבליג ואמר שאת יום מותה של אלוני יחגגו במשתה.
"הזיכרון הראשון שלי ממנה היה הפוליטיקאי שצעק ‘המלך עירום'", אומר ח"כ גילאון. "אני תמיד אומר לחניכַי, ‘לעולם אל תעריצו אנשים חיים, חכו שימותו ואחרי זה כמה שאתם רוצים'. היו לשולה כמה תכונות שהן בלתי נדלות, מסוג האנשים שאם יגידו לך משהו, הוא במאה אחוז נכון. יותר מכל דבר אחר היא הייתה מה שאתה רואה, זה מה שאתה מקבל. ישירה, לא נחמדה ולעומת זאת נגישה ביותר ועיוורת לצבע, מין, דת וגזע. אי אפשר שלא להעריץ תכונה כזו. יכולות היו להיות מחלוקות, אבל העיקר היה לעמוד על דעות, דבר שנחשב היום ללוקסוס בפוליטיקה. אגיד לך משפט ששולה, למשל, לעולם לא הייתה אומרת: ‘לאכול בשר חזיר, ביום כיפור, בבית קברות, בנידה, כשקוראים לך כהן, זו מצווה'. את זה לא אומר בן אדם שהוא חופשי, דמוקרט, אלא חרא של בן אדם, בטח לא שמאלן".
האמירות הרדיקליות והלחצים מסביב גרמו לרבין להזיז את אלוני מתפקידה כשרת חינוך ולמנות במקומה את איש מפלגתה, אמנון רובינשטיין. "חסרונה הגדול היה שלא התאימה את עצמה למעבר בין חברת כנסת באופוזיציה לשרה בממשלה", משוכנע רובינשטיין. "חברות בממשלה מחייבת ריסון עצמי, ראייה יותר רחבה, וזה היה בעוכריה. בגלל זה התמניתי לשר חינוך, זו הייתה דרישתו של רבין. אני זוכר אותה בגעגוע, חיסרון של אישה שמפירה מוסכמות ואומרת דברים מאומץ לבה".
מה אומרות היורשות
אלוני כבר לא השתקמה מאותה הדחה. היא אומנם הועברה לתפקיד שרת המדעים והאומנויות ושרת התקשורת, אבל אלה תפקידים שפחות רצתה בהם ובמפלגה גם לא זכתה לגב שקיוותה לקבל. במקביל ראתה איך שריד תופס כוח, ובבחירות לראשות מרצ ב־1996 החליטה לא להתמודד על ההנהגה, אלא פרשה מהחיים הפוליטיים.
"היא הרגישה בפעם הראשונה בחייה בגידה מאוד גדולה", מספר בנה, נמרוד. "הייתי באותו זמן בשנת שבתון בקנדה, והיא התקשרה ואמרה ‘אין ברירה, אני חייבת לעזוב. חברי לא עמדו לצדי'. היא חשה שלא נתנו לה גב, שלה הייתה לה מספיק תמיכה, וזה היה כאב נוראי. זו הפעם הראשונה שאפשר להגיד שהיא נשברה וזה צרם לה עד סוף הדרך".
ברשת מסתובבת כתבה ישנה מהערוץ הראשון על פרישתה של אלוני. הפגיעה הגדולה, הדרמה במפלגה, רואים שם את זהבה גלאון, אז מזכ"לית רצ, אומרת: "אני משוכנעת שהיא נעלבה ונפגעה, אני לא יכולה לקחת לה את תחושותיה, רק אני חושבת שאנחנו מפלגה דמוקרטית ויש עוד אנשים שטוענים למנהיגות".
"לפני שנבחרתי ב־2012 לראשות מרצ באתי אליה הביתה, היא לקחה את הרשימות וצלצלה לכל חברי הוועידה, קרוב לאלף איש", נזכרת גלאון. "היא אמרה להם ‘זה הזמן של זהבה, היא צריכה להיות יו"ר'. זה היה הדבר הכי מרגש ומכבד. לא בכל התקופות המפלגה נשארה בדמותה של שולמית אלוני, תלוי מי היה יו"ר. אני יכולה להגיד בצניעות שבתקופתי הממד ה'רצי' של מרצ היה דומיננטי יותר. כל המאבקים של זכויות אדם, נגד הכיבוש, דמוקרטיה, נשים, חילוניות, חזון הומניסטי. מי מדבר היום במושגים של חזון הומניסטי? אני אספר לך שכשסיימתי ללמוד רציתי להיות מורה לחינוך מיוחד, בכלל לא הייתי בכיוון הפוליטי. יום אחד היא באה ואמרה ‘מורה לחינוך מיוחד כבר לא תהיי, בואי לרצ'. אחרי שנים פגשתי אותה, כנראה אחרי איזו מריבה פוליטית בכנסת, ואמרתי ‘שולה, אף פעם לא הצטערתי שלמדתי חינוך מיוחד, זה פשוט עוזר לי כיום'".
גלאון, עוד לפני פריצתה למרכז החיים הפוליטיים, הייתה העוזרת האישית של דדי צוקר. הוא מסוגל למצוא קווי דמיון בין השתיים. "בעיקר בטמפרמנט", צוקר משוכנע. "גם השפה של זהבה היא מאוד שפה של רצ, יש בה טביעות אצבע מאוד ברורות של שולמית אלוני".
בעוד אלוני הכירה היטב את גלאון, את זנדברג היא הכירה הרבה פחות, עניינים של דורות שונים. "ב־2012, שנה לפני שנבחרתי לכנסת, נפגשנו", מספרת תמר. "יש במרצ דבר שנקרא פורום נשים פמיניסטי, אז לכבוד יום האישה הבינלאומי היה מפגש אצלה בבית, בכפר שמריהו. באנו לשיחה וצילום משותף, ולדעתי זו הפעם האחרונה שממש ראיתי אותה בפעילות פוליטית".
יש קווי דמיון בינך לבין זהבה ושולמית?
"לא אחלק לעצמנו ציונים, אבל ברור ששלושתנו נשים פמיניסטיות שמובילות קו חד, ברור, כזה שלא מתחנף ומתנצל. מבחינתי זה כבוד גדול ואחריות לשבת על הכיסא שהן ישבו עליו, ואני מקווה לעמוד באתגר".
רן כהן, שזנדברג הייתה העוזרת הפרלמנטרית שלו, מסוגל להשוות: "תמר גילתה מנהיגות מגיל צעיר וזכתה בצדק להיות יו"ר מרצ. היא חניכה שלי ובדרך כלל קשה לראות את החניך מתפקד כמנהיג, אבל היא מצוינת. היא אומנם לא שולמית אלוני, אבל יש לה שתי תכונות של אלוני, הדבקות באידיאולוגיה ובערכים והענווה האישית. היא לא הבת שלה, אבל היא בהחלט הנכדה. זהבה שונה לגמרי, אבל גם היא המשך מעניין של שולה".
ציונית, בסופו של דבר
כהן חזר לפעילות במפלגה, שם הוא מראשי ועידת מרצ. לדבריו זה קרה ראשית מפני שהמדינה נמצאת על סף תהום, ושנית, הוא מרגיש חובה לחזק את הבית. בימים שבהם "שמאלן" זו כמעט קללה והעם נוטה ימינה, החשש הגדול הוא לעתיד המחנה, שבסקרים האחרונים נמצא בסכנת קיום ממשית. "עתיד הפוליטיקה הישראלית מאוד ברור", משוכנע צוקר. "זה טייפון ששואב את כל המערכת הפוליטית ומזיז אותה לכיוון היותר לאומני, שמרני, סמי־דתי. שואב עצום שמסיט את כולם ימינה. פעם הייתי יכול להיות חבר בצלם. היו מבקרים אותנו, אבל זה לא הלך לכיווני בגידה. במובן הזה יש שינוי גדול, ולדעתי לח"כים במרצ הרבה יותר קשה היום להשפיע".
ח"כ גילאון, שכבר ראה הכל, משוכנע שגם המפלגה תצטרך להשתנות, לפחות קצת: "אתה מדבר עם בן אדם שחי באותו בית, עם אותה אישה, באותה עיר, באותו טלפון, עם אותן דעות. עדיין חסר לנו סעיף רגשי מסוים. זה לא חשוב רק מה שאתה אומר, חשוב מה אנשים מרגישים שאתה אומר. המפלגה שגתה שכאילו הפכה למבקר המדינה. לא עוד. צריכה להיות מידתיות. יותר חשוב לשנות מציאות מאשר להגיד אותה".
נמרוד אלוני משמש כיום כפרופסור לפילוסופיה של החינוך במכללת סמינר הקיבוצים. לדבריו, ויתר על הכיוון הפוליטי לאחר שראה את המחיר הכבד שאמו שילמה במהלך הקריירה. "אלה היום לא אותם דגשים ולא אותם מנהיגים, אבל בגדול המפלגה נמצאת באותו ראש", הוא משוכנע. "זו השקפת עולם. יש מי שקורא לזה שמאל, אבל זה לא כל כך שמאל. זו גישה מאוד ליברלית של זכויות האדם. אג'נדה שמשלבת רעיונות של צדק חברתי ושוויון הזדמנויות, יחד עם פתרון של שתי מדינות לשני עמים. הרוב בה הוא ציוני, אבל גם מותר למישהו לא להיות ציוני. לדעתי צריך ייצוג יותר בולט לערביי ישראל. אמי, למשל, כל הדרך הייתה ציונית. היא התווכחה קצת ואמרה ‘זה בסדר שלעם היהודי יהיה בית משלו, לחמתי במלחמת השחרור למען המטרה, אבל זה לא צריך לבוא על חשבון הפלסטינים. בתוך ישראל הם צריכים להיות אזרחים שווים ובמדינה ליד הם צריכים בית לאומי'".
איך היא הייתה משתלבת היום בחיים הפוליטיים?
"אומרים שבטח היא הייתה מתהפכת בקברה, אבל לא, אם היא הייתה חיה, היא הייתה רוצה למות. לראות שר חינוך, או שרת תרבות, כשאין להם קשר וכישורים, היא ממש הייתה מתה מזה".