בנובמבר האחרון חשבה תמר שוורץ שהנה החוק שהיא מנסה לקדם כבר ארבע שנים עומד להתקבל רשמית, אבל אז באו שתי מערכות בחירות, והוא שוב חמק לה מבין האצבעות. “הצעת החוק הזאת מתגלגלת כבר שנים, היא לא נתקעה רק עכשיו”, אומרת שוורץ. “אבל עכשיו זה מרגיז במיוחד כי כבר הרגשנו שאנחנו שם”.
זה כמעט קרה בכינוס מיוחד של הוועדה לקידום מעמד האישה, לציון היום הבינלאומי למאבק באלימות נגד נשים. “ישבה שם איריס פלורנטין (ראש מנהל שירותים אישיים וחברתיים במשרד הרווחה - ע”ר)”, אומרת שוורץ. “היא אמרה כי אושרו 120 תקנים של פקידי סעד נוספים, בין השאר כדי לטפל בנושא של אלימות כלכלית. כל כך שמחתי”.
התקנים הללו היו המשוכה האחרונה בדרך להכשרת החוק למאבק באלימות כלכלית, שעמותת “רוח נשית”, שבראשה עומדת שוורץ, ניסחה וקידמה. “אלימות כלכלית היא לא בעל קמצן או בן זוג שאומר ‘אני יותר טוב בענייני כספים אז אני מטפל בזה’”, מסבירה שוורץ. “אלימות כלכלית היא שליטה. אישה שבוחרת להיות בבית או לא לנהל את חשבון הבנק זה בסדר, אנחנו לא קיצוניות. אומרים לי תמיד: ‘אבל יש אלימות של נשים כלפי גברים’. אני אומרת: ‘נכון, אבל זה העכבר מול ההר’. הצעת החוק שלנו לא כתובה בלשון מגדרית, כי אם אישה רימתה את בעלה, אני רוצה שגם היא תשב בכלא. אני לא חושבת שנשים לא צריכות להיענש, פשוט זה לרוב גברים כלפי נשים”.
מטרת החוק פשוטה: לאפשר לבעל או לאישה שבני הזוג שלהם הפעילו נגדם אלימות כלכלית – באמצעות שתלטנות או הסתרה - לתבוע אותם לדין כפי שכל אדם רשאי לעשות נגד מי שמעל בכספיו. “המצב היום הוא שאם מה שקרה היה בהיותנו משק בית משותף, אי אפשר לתבוע, אפילו אם אני גרושתך”, אומרת שוורץ. “משום שזה היה בזמן שהזוג היה ישות משפטית אחת, זה כאילו תבעת את עצמך. זה מצב לא נורמלי. כל מה שביקשנו בהצעת החוק הוא שאם תהיה אפשרות להוכיח שאני רימיתי אותך, אתה תוכל לתבוע אותי שאשלם את כל החוב לבד. ואם הבנקים הכריחו אותך לשלם, שאני אחזיר לך את הכסף”.
לפני כשלוש שנים פנתה “רוח נשית” לשרה לשוויון חברתי גילה גמליאל כדי שתעלה את החוק בוועדת השרים לענייני חקיקה. אלא שקודם היה עליו לעבור את אישור כלל משרדי הממשלה. פה הדברים נתקעו. משרד הרווחה ביקש להוסיף גם אלימות כלכלית בין ילדים והוריהם. “אמרתי להם שאין לי ידע בנושא וזה יעכב את החוק", אמרה שוורץ. "תעשו הצעה נפרדת, חבל”.
ברווחה הסכימו, אבל העלו הסתייגות נוספת. “הם אמרו שהצעת חוק כזאת תדרוש מהם יותר עבודה”, שוורץ אומרת. “יגיע זוג לבית המשפט, יגיד אחד ‘הייתה עלי אלימות כלכלית’, יגיד השני ‘לא נכון, לא הייתה’. מה בית משפט עושה במצב כזה? שולח לפקיד סעד לסדרי דין, שזה עובד סוציאלי בכיר. אז הם אמרו שיתחילו אלפי פניות כאלה וביקשו עוד מאה תקנים לפקידי סעד לסדרי דין. משרד האוצר אמר: ‘מה זה עוד מאה תקנים? זה עוד כסף? לא מאשר’. ככה זה היה תקוע. נדנדנו ונדנדנו ונדנדנו, וזה היה תקוע”.
אלא שכאמור, בנובמבר האחרון היה נראה שהנה התקנים המיוחלים סוף־סוף פה. “ישבתי בוועדה ואצתי־רצתי לדרור, העוזר של השרה גמליאל”, שוורץ מספרת. “אמרתי לו: ‘הנה הוסר המחסום, גילה יכולה להעלות את זה בוועדת השרים’. אחרי בדיקה הוא אמר: ‘נעלה את זה’. אבל השרה לא הספיקה, כי מה קרה חודש אחרי? ביבי הודיע שהוא הולך לבחירות. כמובן שהכל מוקפא.
"איך שהסתיימו הבחירות דיברנו עם דרור, אז הוא אמר: ‘רגע, אני לא יודע מי השר לשוויון חברתי, נחכה לראות מי יתמנה’. ואז מה קרה? עוד פעם בחירות. אנחנו מחכות כבר ארבע שנים לדבר הזה, כל משרדי הממשלה מסכימים. האוצר מסכים. רשום בפרוטוקול של ועדת הכנסת לתקצב את פקידי הסעד, שזה היה החסם האחרון, ועכשיו אנחנו מחכות לספטמבר לראות מי יהיה השר או השרה לשוויון חברתי. נקווה שהוא ירצה בכלל להתעסק עם זה. גילה רצתה, אני לא יודעת אם השר החדש גם ירצה”.
המתנה אינסופית
החוק למניעת אלימות כלכלית הוא רק דוגמה אחת מתוך שורה של חוקים שתכליתם קידום זכויות נשים או גברים. פיזור הכנסת האחרונה תקע או הקפיא אותם אחרי שנים של סחבת. בשבוע שעבר פרסמנו, במסגרת סדרת כתבות זו, על חוקים ותקציבים שעניינם אלימות פיזית, ושפיזור הכנסת יאלץ אותם להמשיך לחכות. אלא שכמו בסוגיה של אלימות כלכלית, ישנם כל העת יוזמות וחוקים הנוגעים ליחסים בין המינים ואין עניינם אלימות פיזית.
אף שלא כולם אוהבים את ההגדרה הזאת, יש מי שמכנה אותם חוקים למען שוויון מגדרי. שוויון לטובת מי? תלוי את מי שואלים. כך או אחרת, ארגוני הנשים והגברים כאחד עומדים כעת מול הקפאה נוספת בפעילותם. “יש מבחינתנו שני נושאים שהם ליבת הניסיון להעביר איזו רמה מסוימת של היגיון לטובת גברים”, אומר דותן ניומן, חבר בוועד המנהל של עמותת “לצדכם” בראשות ד”ר רונית סמדר דרור. “אנחנו מדברים על שוויון במזונות, כלומר שבתי המשפט לא יפסקו מבחינה מגדרית אלא בהתאם למה שיש – כושר השתכרות, זמני שהות. הדבר השני הוא ביטול חזקת הגיל הרך. ישראל היא כיום מדינה כמעט יחידה שבה ילדים להורים גרושים הולכים אוטומטית עם האמא אם הם עד גיל שש. שני הדברים האלה הם היחידים שבהם הצלחנו קצת למקד את המחוקק לנסות ולשנות אותם”.
אלא שגם פה, ההכרזה על פיזור הכנסת מנעה את הבשלת המהלך שניומן וחבריו ניסו להניע. כל חוק והשלב שבו הוא נתקע. “לחוק המזונות יש דרך מאוד פתלתלה”, ניומן אומר. “ועדת שיפמן (מ־2006, בראשות פרופ’ פנחס שיפמן לבחינת דיני המזונות בישראל - ע”ר) ניסתה לייצר מכניזם מאוד פשוט בנושא המזונות, אבל החוק נתקע הרבה שנים. שרת המשפטים איילת שקד הבטיחה לקדם את הנושא בקדנציה שלה, וניסתה להתחיל בזה. באוגוסט 2017 הגיעו שני ערעורים שאוחדו לבית המשפט העליון בטענה שהחוק הזה מפלה, והם התקבלו. זאת אומרת, העליון ביטל את הנוהג שהיה בבתי המשפט לענייני משפחה בדין המזונות לחייב רק את האבא, וסייג את זה עד לגיל שש. בגלל הברדק שהולך פה בשלטון בין כל מיני קבוצות כוח, כל אחד מייצר לעצמו אקו־סיסטם דפוק לגמרי. אז זה עבר לוועדת שרים לענייני חקיקה, ולמיטב ידיעתי לא הגיע שום נוסח מוסכם חוץ מזה ששקד אמרה שתנסה לקדם”.
אשר לחזקת הגיל הרך, כאמור, החוק כיום מתווה כי ילדים עד גיל שש שהוריהם עומדים בפני תהליך של פרידה או גירושים יימסרו ככלל לחזקת האם. הניסיון של ח”כ יואב קיש (ליכוד) לגבש קואליציה לריכוך החוק לא הבשיל, והתיקון נעצר בקריאה ראשונה לפני כשנה. אלא שלדברי ניומן, דווקא הפיזור הזה של הכנסת פועל לטובת השוואת זכויות גברים.
“בתי המשפט כבר מתייחסים היום לגיל הרך כאות מתה”, הוא מסביר. “במקרה הזה דווקא חוק עלול להסיג אותנו אחורה מבחינה פרקטית, כי ברגע שיהיה חוק, יהיה לבתי המשפט יותר קשה להתנגד אליו. אם אתה שואל אותי אם נפילת הכנסת קידמה את השוויון או לא, התשובה מורכבת. כי אם תבוא כנסת ישראל ותגיד שהיא מבטלת את חזקת הגיל הרך ומצמצמת אותה לגיל שלוש, יהיו כאלה שיאמרו שזה מקדם את השוויון. מצד שני, זה שולח אותנו אחורה כי בתי המשפט כבר עכשיו מצפצפים על החזקה הזאת”.
מתחילים מחדש
לא כל חוק או יוזמה לשוויון מגדרי ניצבים בלב מחלוקת בין המינים. כאלה הם שני תיקונים לחוק שכר שווה לעובד ועובדת, ששדולת הנשים בכנסת מנסה לקדם ונתקעו כעת. התיקונים עלו לדיון בוועדת השרים לחקיקה בראשית דצמבר 2018, ונקבע כי הדיון יידחה בשלושה חודשים. אלא שזמן קצר אחר כך הכנסת פוזרה, והשאר ידוע.
כזאת היא גם יוזמה של משרד ראש הממשלה לקידום חופשת לידה לאבות, שאף בה תומכת שדולת הנשים. הצעד הראשון בכיוון נעשה עוד ב־2016, כאשר הצעת חוק של ח”כ תמר זנדברג (מרצ) אפשרה שישה ימי חופשה לאבות שיהיו מעוניינים בכך. בינואר האחרון התפרסם כי משרד ראש הממשלה בחן אפשרות להרחיב זאת לשבועיים עד חודש, ולא על חשבון החופשה של האישה. “מדובר בצעד חשוב ביותר לקידום שוק תעסוקה שוויוני שלא יקודם כעת”, כתבה עו”ד מרים זלקינד משדולת הנשים במסמך שניסחה בנושא.
עד כמה כל קיטוע כזה מאיים לא רק להקפיא אלא לסכל לחלוטין קידום של חוק כזה או אחר? “במידה רבה”, זלקינד אומרת. “תהליכים בכנסת עוברים תלאות רבות עד שדברים מגיעים לישורת האחרונה. צריך קונסטלציה פוליטית מסוימת, הסכמות, ושהממשלה תיתן את היד לזה – תנאים רבים כדי שחוקים כאלה יעברו. ברגע שכל העסק מתפרק אז כמובן שהרציפות נפגעת”.
כל עיכוב כזה מאפס הכל או שכשיש בשלות רעיונית קל יותר להניע תהליך מחדש?
“בכנסת האחרונה פתאום באו המון חברי כנסת חדשים שבכלל לא הכירו את הנושאים, ופיגורות חשובות (לעניין קידום החוקים הללו - ע”ר) לא היו שם, כמו עליזה לביא, איילת שקד, שולי מועלם, מרב מיכאלי. כל הנשים הללו שהכירו את החומרים כבר לא נמצאו בה. ברגע שהן הולכות, ברור שצריך להתחיל את התהליך משלב שהיינו רוצות כבר להיות אחריו”.