הכלכלה המערבית יודעת להתמודד עם גרעון, גם בלי לשחוק את מעמד הביניים

מיסוי ותהייה: חשיבה חדשה מכיוונים מקוריים ולא המשכיים תהיה חייבת להיות בבסיס החלטותיה של הממשלה הבאה שתקום. נקווה שיהיה לה את האומץ לקבל החלטות מאפס, ולא לבצע תרגול מחדש של צעדים כלכליים שמוצגים בכל פעם שקמה ממשלה, בבחינת "העתק והדבק" המוכרים לנו מהמקלדת. הכוונה היא גם, למשל, לדברי הממונה על התקציבים באוצר, שאול מרידור, בצורך להעלות מסים מיד לאחר הבחירות. מדובר באמירה פבלובית, ללא שום בחינה של הזירה התחרותית בשוקי העולם.
 

בכל העולם יש כוונה להגדיל תקציבים וכן לבצע הרחבה מוניטרית. זאת, על רקע ההאטה בצמיחה ובסחר בעולם והעלייה באי־הוודאות - שמובילה בדרך כלל לירידה בהשקעות. ההאטה בגרמניה דוחפת של ממשלתה לתוכנית חירום להגדלת ההוצאות של הממשלה ב־55 מיליארד יורו. ממשלת סין, המודאגת מההאטה בקצב הצמיחה, הפחיתה מסים, ריווחה מדרגות מס הכנסה והורידה מסים על נגזרות הדלק. ממשלת יפן, המודאגת מהפעילות במשק, שנסמך בעיקר על הייצוא, מגדילה את התקציב בשנת 2020 לשיא של כל הזמנים. זאת, כדי לעמוד בתשלומי החובות שלה, שנבעו מהרחבות פיסקליות בשנים האחרונות, ושנועדו לשמור על רמה גבוהה של פעילות כלכלית.
 

 יש מדינות שאינן יכולות להגדיל את התקציב, ולכן הן בוחרות בדרך עקיפה של הגדלת כושר התחרות של המשק, כדי להגדיל את הייצוא על חשבון אומות אחרות. איך? הן פשוט מפחתות את ערכו של המטבע המקומי. כך למשל, עושה סין בהגזמה, תוך התרסה על ארה"ב, ורוסיה, שמפחיתה את הרובל שלה. נשק אחר שמביא לאותה תוצאה הוא הפחתת הריבית. כך עומד הבנק המרכזי של אירופה לעשות החודש - להפחית את הריבית עוד, עמוק מתחת לאפס. כך עושות מדינות סקנדינביה, כאשר ריבית שלילית מביאה לקריסת המטבעות של שוודיה ונורבגיה. בבריטניה הליש"ט נופלת לבד, בשל המשק הכושל על רקע משבר הברקזיט.

 

מכאן שהמעט שישראל יכולה לעשות באווירה הכלכלית והמסחרית בעולם, היא לא לצמצם את הגירעון באמצעים גסים של העלאת מסים וצמצום השירותים לאזרח על ידי הפחתת תקציב המדינה. למעשה, אין כרגע שום מדינה בעולם המערבי המפותח שמעלה מסים.
 

אם מבקשים בכל זאת להפחית את הגירעון התקציבי, ישנה פעולה יחסית פשוטה, שקנדה עושה בה שימוש על פי חוק ולאורך שנים: העברת רווחי הבנק המרכזי לתקציב המדינה. גם בריטניה, עוד מדינה מערבית, ממש לא מהעולם השלישי, העבירה את רווחי ויסות האג"ח על ידי הבנק המרכזי של אנגליה במשבר הכלכלי האחרון, לתקציב המדינה. האחרונה שעשתה זאת, מבין מדינות המתעוררות, היא טורקיה, שהחליטה לפעול כך בשבועות האחרונים. גם הודו, אומנם מדינה מתפתחת, החליטה לפעול כך.
 

החוב הממשלתי בישראל מסתכם בכ־790 מיליארד שקל. הטווח הממוצע לפדיון, כ־7.9 שנים. כלומר, כל שנה, צריך למחזר כ־100 מיליארד שקל. חלק מהחוב פנימי, חלק חיצוני וחלק בריבית גבוהה מסובסדת, כגון לקופות פנסיה. הירידה בעלות הריבית שממשלת ישראל צריכה לשלם בגין חובותיה, מאז צללו התשואות בעולם ובישראל בשנה האחרונה, יכולה להגיע למיליארדי שקל בשנה (אולי לאורך מספר שנים, משום שלא ברור כמה שנים הריבית הכמעט אפסית בעולם תימשך).
 

מקור תקציבי נוסף, שמאוד חשוב לייעול המערכת הממשלתית, יגיע מהקפאת כוח האדם במערכת הציבורית ולאחר מכן  מצמצום כוח האדם בכל המערכת הציבורית, שהתנפחה בשנים האחרונות. אפשר לבטל פונקציות בשירות הציבורי, לאחד חטיבות וארגונים ולהתייעל, וזאת מבלי לפגוע בשירות לאזרח. צריך לזכור שבסופו של דבר אנו מעצמת היי טק, ולכן אין שום סיבה שלא לנצל את היתרון הטכנולוגי לייעול משרדי הממשלה והסקטור הציבורי. בינה מלאכותית, למשל, יכולה לשמש גם בשירות כוח האדם בשירות הציבורי.
 

עוד דרך לצמצם את הגירעון היא באמצעות הקפאת הקצבאות לסקטורים לא־יצרניים. ואם לא לצמצם, אז לפחות להקפיא אותן. בנוסף, אפשר גם לבטל פטורים ממס המגיעים לקרוב ל־70־80 מיליארד שקל בשנה. אפילו ביטול עשירית מהפטורים כבר יספק תרומה נאה לאיזון התקציב. 

מקורות חיסכון אלה חיוניים כדי לבצע את המהפכה הדרושה בחינוך. עלות החינוך לגילאי 3 ומעלה - עוד לפני שמדברים על הדרישה להרחיב את חינוך החינם לגיל שנה ומעלה - היא כבדה, וזו אחת הסיבות לעלייה בגירעון הממשלתי בשנה האחרונה. נדגיש כי לא צריך לראות בחינוך הוצאה שוטפת, אלא השקעה. אומנם זמן החזר ההשקעה ארוך, עד אשר תינוקות של בית רבן יישאו פירות בפעילות המשקית, אך הפירות בוא יבואו - והפעם גם מהפריפריה. רק כך אפשר להפחית את אי־השוויון בהישגי התלמידים, אי־שוויון הגורם לפריון נמוך בעבודה בקרב האוכלוסיות החלשות. 
 

ההמלצה של בנק ישראל היא לשפר את תנאי השכר דווקא של המורים הצעירים החיוניים לתעשיית החינוך, מה שיוביל לפירות בהמשך. השאלה היא אם הממשלה החדשה תוכל יום אחד לעמוד בפני הסתדרויות ואיגודי המורים? לצערי, מניסיון של שנים, התשובה שלילית. 

 

רמת החיים בישראל זינקה בשיעור חד של 2.4% בשנה, בשלוש השנים האחרונות  עד 2018, ועוד 0.4% בשיעור שנתי השנה. הממשלה הגדילה את הוצאותיה לשיפור רמת החיים, חינוך ובריאות, בשיעור שנתי ממוצע ריאלי של 4.6% ועוד 3.8 בשיעור שנתי בחצי הראשון של השנה. התוצר לנפש עלה בממוצע בשיעור ריאלי ב־1.7% ועוד 1%, בהתאמה. התוצר עלה ב־3.7% וב־2.9%, התוצר העסקי עלה ב־3.9% וב־3.3%, בהתאמה. שימו לב: השכר הריאלי, בנטרול אינפלציה, עלה בארבע השנים האחרונות ביותר מ־10%.
 

ובכל זאת, הציבור מדוכדך, לפחות חלקית. הציבור מצפה מהממשלה לדבר אחד - דיור. ההשקעה בבנייה למגורים עלתה בשיעור ריאלי ממוצע של 3.4% בשלוש השנים עד לשנת 2018, יחד עם עלייה נוספת בקצב שנתי של 2.5% בחצי הראשון של 2019. אולם, הבנייה אין בה די לספק את הביקוש מצד אוכלוסייה הגדלה בשיעור שנתי של 2%, הגבוה בעולם. הדיור הוא עקב אכילס של מדיניות הממשלה, בעיה שהיא אינה מצליחה לפתור .
 

נכון שקצב עליית המחירים בשוק הדיור נבלם. מחירי הדירות יד שניה עלו במשך שנתיים בשיעור מצטבר של 1.3%, לעומת עלייה של 12.4% במשך שנתיים קודם לכן. מחירי הדירות החדשות ירדו בשנה האחרונה ב־2.4%, אולם צריך לזכור כי כ־36% מהן נמכרו ב"מחיר למשתכן". בסך הכל, מחירי הדירות החדשות ירדו במשך עשרים חודש בכ־5%, כאשר 32% מהדירות היו במסגרת "מחיר למשתכן". 
 

אם מדברים על "מחיר למשתכן", הרי שבניגוד לבעלי אינטרסים, לדעתי התוכנית דווקא הצליחה. קודם כל עצרה, יחד עם היטל של 8% מס רכישה, את העלייה התלולה במחירי הדירות שאפיינה את המשק מאז 2008, וגם הביאה לעשיית צדק. כמו שנכתב לא פעם בטור זה, יש לראות ב"מחיר למשתכן" מסלול עירוני מקביל ל"בן ממשיך", שקיים כבר דורות בהתיישבות העובדת ובעיניי, ללא הצדקה. נכון, יש לתוכנית "מחיר למשתכן" ליקויים - כגון הנחה באחוזים ולא בסכום הכולל - אבל אלו דברים שניתן לתקן.
 

עתה, עם בשלות מסוימת של רכישת הדירות במסגרת התוכנית, חלה עלייה חדה בנטילת משכנתאות. ביולי, נרשם שיא של 6.7 מיליארד שקל, ומחצית מההלוואות היו לרכישת דירה ראשונה. נטילת הלוואות למימון דירה במסגרת "מחיר למשתכן" עלתה בתוך שלושה חודשים ב־45%. בנק ישראל מציין שבשנתיים הקרובות צפוי המשך העלייה בנטילת הלוואות של משתכני "מחיר למשתכן". 
 

המערכת הבנקאית מתחרה על ליבם של משתתפי "מחיר למשתכן". רווחיות הבנקים תעלה, וכל זאת ללא זעזוע או חשש למערכת הבנקאות הישראלית. יחס האשראי לדיור בישראל נותר נמוך בבחינה בינלאומית, רק 27% מהתוצר. מה רע? מה עוד שאיכות תיק המשכנתאות שבידי הבנקים נותרה גבוהה. לא זו בלבד, המשתכנים החדשים נהנים מריבית יורדת לנטילת משכנתאות, בשל הירידה בתשואת האג"ח בישראל כתוצאה מירידה בתשואות בעולם. מתחילת השנה - ירידה של 0.5% בריבית. אם נתרגם זאת לכיס של נוטל המשכנתאות, הרי שעל משכנתא של מיליון שקל יש חיסכון של 250 שקל בחודש, ועל פני 20 שנה מדובר בחיסכון של 60,000 שקל. 
 

הכלכלנית הראשית באוצר, שירה גרינברג, אומרת שלמרות עלייה קלה ברכישת דירות על ידי משקיעים ביוני השנה לעומת מאי אשתקד, עדיין הרמה נמוכה מאוד. משקלם הוא בשיעור של 13% מכלל הרוכשים, לעומת 14% שנה קודם לכן. בשיא, טרם הטלת מס רכישה מוגזם, עד מאי 2015, חלקם של המשקיעים היה כ־25% מכלל רוכשי הדירות. בקצרה, המשקיעים הבינו שפוטנציאל הרווח מרכישת דירה ומכירתה בכדי לזכות ברווחי הון, ירד.
 

 כדי להצליח במהלך בשוק הדיור, רשות מקרקעי ישראל, בעידוד הממשלה, חייבת להציף את המדינה בקרקע לבנייה. הממשלה חייבת לחתום על הסכמים לייבוא עובדים זרים, מה שהבטיחה ולא עשתה, ולפשט הליכים לאישור בנייה למגורים. אם צעדים אלה לא ייעשו, כל המאמץ  לבלימת העלייה במחירי הדירות ו"מחיר למשתכן" עלול להיפגע, דווקא כאשר עלות המשכנתאות בירידה חדה. לא חבל?