כ־410 אלף בעלי זכות הצבעה יש בירושלים. בבחירות לכנסת ה־21, שנערכו כזכור לפני כחמישה חודשים בלבד, כ־68% מבעלי זכות הבחירה בעיר מימשו את זכותם להצביע ושלוש מפלגות זכו במרב הקולות: הליכוד עם 25%, יהדות התורה עם כ־23% וש”ס עם כ־14%.
“אגיד לך מה הכי מפחיד אותי”, אומר סמי אלקלעי, חבר ועדת קלפי המוצבת בבית ספר חרדי לבנות באזור רחוב מלכי ישראל, הסוהו החרדי של העיר, בשעת בוקר מוקדמת. “אני, כמו כל החברים שלי, מפחד שלא יבואו להצביע הפעם. יש תחושה של אובדן אמון בכל המערכות. אני חושב שככה זה גם אצל החרדים. לא רק אצלנו, החילונים”.
חששותיו מתבדים מהר מאוד. כבר בשעה שבע בבוקר משפחה גדולה משכונת גאולה מתייצבת על טפה בקלפי. “הצדיקים אמרו לי לבוא לבחור, אז באתי”, מסבירה אם המשפחה. בשלב מסוים לאנשים נשבר מההמתנה הארוכה ומתחילות צעקות. המשטרה מגיעה לכמה דקות כדי לפייס.
קרוב לשם, המוני מטיילים בשוק מחנה יהודה. כבר בבחירות הקודמות ניכר היה שהאתר הודח ממעמדו ככלי ניטור ומישוש דופק תוצאות הבחירות לטובת קמפיינים רשתיים, אינספור מסרונים וקבוצות וואטסאפ. הניסיונות הבודדים של הפעילים הפוליטיים להפיח חיים בשטח הפכו מהר מאוד לאלימים. בשישי האחרון התלהטו כאן הרוחות, כשבשיא העומס נתקלה קבוצת פעילי ליכוד שליוותה את גלעד ארדן בקבוצת פעילי המחנה הדמוקרטי. חילופי הדברים הפכו מהר מאוד לתגרה אלימה, וגם פעילי עוצמה יהודית ששהו באזור הצטרפו לחגיגה.
לשלט הענק של איתמר בן גביר שהתנוסס על הבניינים בכניסה מרחוב אגריפס כבר אין סימן בשוק. טלי פרידמן, יו”ר ועד סוחרי שוק מחנה יהודה, מספרת שבמערכה הזאת היה שקט יחסית בסמטאות השוק, אבל רק על פני השטח. “אי אפשר היה למצוא כרזות או פוסטרים, אלא רק ביום־יומיים האחרונים, וחלקם הוסרו די מהר. אפשר היה לחוש שהמערכת הזו מתנהלת בסלונים ביתיים. גם הביקור של השר ישראל כץ לא עורר עניין מיוחד פה”.
שעת בוקר מאוחרת. קבוצה של מבוגרים משחקת “חפש את המטמון”. “הבחירות יחכו”, אומר מטייל מקבוצה אחרת, שהגיעה מתל אביב. “לא בדיוק”, מתקנת אותו חברתו. “אני על הבוקר כבר הצבעתי. סיימתי עם זה מיד כשקמתי והמשכתי לכאן”.
“אני לא הצבעתי כי אני בן 17, אבל אם הייתי מצביע זה היה לביבי”, מתערב נער בשיחה. “למה?”, שואל אותו התל־אביבי, והוא עונה: “ביטחון”. “היית בשדרות בשנים האחרונות?”, שואל אותו הבחור התל־אביבי, והנער שוב עונה: “כל המשפחה שלי משם. שם באמת אין כל כך ביטחון”. “ובצפון?”, הוא מקשה עליו. “גם שם אין כל כך ביטחון, אבל רק ביבי”, מתעקש הנער.
אברהם לוי, כבר 41 שנה בשוק, ניצב בחנות הירקות והפירות שלו, משתומם נוכח היובש במערכה. “פעם היו פלאיירים. היום את לא רואה סטיקרים, כלום. אין פה בכלל אווירת בחירות”, הוא אומר. “קשה להתנבא מה יקרה. לשני הגושים יהיה קשה מאוד להרכיב קואליציה. אני כמובן רוצה ימין, רוצה את ביבי ומתפלל, אבל אי אפשר לדעת. אני מדבר עם אנשים ברחוב והם נדלקים. הם כל הזמן בוויכוחים פנימיים, לא סגורים על הבחירה שלהם. אני מכיר אנשים שבחרו שמאלה ועכשיו מתחרטים בגלל פליטות פה. אני מכיר אנשים של ביבי שאומרים שדי, נמאס”.
בחנותו סממן פוליטי די בודד בשוק. הכוונה לפורטרט מפואר של מנחם בגין. “מה יהיה? אפילו בני בגין כבר לא מאמין בליכוד”, אני אומרת לו, והוא משיב: “מנחם בגין היה יחיד בדורו. אני אוהב את בני בגין אבל הוא לא פוליטיקאי. תסלחי לי על המילים, אבל פוליטיקאי חייב להיות שקרן ונוכל. בני לא יכול להיות כזה. הוא ישר”.
אחרי המתנה ארוכה לבואו, נתניהו הופיע בשוק. טבעת מאבטחים תיחמה אותו לאזור שהשתרע על פני ארבע חנויות. "לכו להצביע רק מחל", צעק במגפון. "שיעורי ההצבעה בתל אביב בשמיים, ובירושלים הם ברצפה". לאחר מכן נופף לשלום - וטס ליעד הבא.
שאנן סטריט
במדרחוב ש”ץ־בצלאל בתי הקפה מלאים עד אפס מקום. על העמודים במדרחוב הזה מיצג כובעי וינטג’ צבעוניים. סימון דוויק, הבעלים של “התקליטייה” ברחוב שץ, אומר: “אם זר היה מגיע לכאן, הוא לעולם לא היה יודע שהיום יש בחירות. אולי יום חג הכובעים או סייסטה ששדדנו מהספרדים”.
רועי בר טור, סולן להקת ה”דינמיטים” ושותף במספר מקומות בילוי באזור הלני המלכה, מספר על פיהוק מתמשך. “גם בלילה לא הייתה נפש חיה ברחוב, אולי כי התחושה היא שאת השלטון בישראל אי אפשר להחליף יותר בבחירות”, הוא אומר. “התקווה הולכת ונעלמת. משחקים 90 דקות ובסוף נתניהו מנצח”.
השעה 12:00. בכיכר ציון משתזפים כמה חתולים. בין לבין כמה עמדות פעילים. כיכר ספרא ריקה לחלוטין. במרחק דקות ספורות, כ־2.5 קילומטרים משם, מתחם התחנה הראשונה בירושלים מנומנם. את התעמולה אפשר להרגיש רק בכרזות שתלויות באזור גן הפעמון.
“זו מערכה רדומה. רק בשבוע האחרון התחלנו לשמוע קולות כאן. הייתה תחושה של שאננות”, אומר אבשלום נואמה, בעלי ה”טרמינל” במתחם התחנה. “אני הצבעתי כבר. בחיי שאני לא מבין אנשים שלא מצביעים”.
על האמת שעלולה להפתיע בגדול מרמזת התנועה הערה בקלפיות. בבית האבות “עידן הזהב” בשכונת הקטמונים, עושים הדיירים את דרכם באיטיות לעבר הקלפי. מי מהם על הליכון, מי מהם בעזרת מקל או בכיסא גלגלים. “חובה לבחור. חובה”, אומרת רבקה בת ה־85. “בשביל מי אני בוחרת? בשביל הנינים שלי. אסור להיות אדישים”.
בוועדת הקלפי בשכונת בית הכרם יושבת ערבייה עם חיג’אב. לידה חבר ועדה חרדי ובחורה צעירה. ישראל בקפסולה. “נו, באמת צריך בחירות כדי שכולם ישבו ככה יפה יחד?”, שואלת אחת המצביעות. “כמה שאת צודקת”, אומר הבחור החרדי. “אחרית הימים”.