שבוע ימים עבר מאז נכנס לתוקף חוק אמריקאי שגרם לרשות הפלסטינית להודיע כי היא מוותרת על קבלת כל כסף מהממשל האמריקאי. שבוע ימים והחוצפה הפלסטינית שוצפת במלוא עוזה. בלי למצמץ ויתרו אנשיו של אבו מאזן על סיוע צבאי ואזרחי של מיליארדי דולרים, והם ממשיכים להניף אצבע משולשת כלפי האמריקאים. את אותה אצבע הם מפנים כלפינו, תוך סיכון יותר ממיליארד שקלים בשנה שעוברים אליהם מישראל, אף שהחוק הישראלי החדש מחייב לחלט את הסכום שכולו מופנה למימון מחבלים.
עכשיו הפלסטינים מציבים דרישה פשוטה לנו ולאמריקאים: אם אתם רוצים ליהנות מהזכות לתת לנו כסף, אתם חייבים לאפשר לנו להמשיך לתמוך בטרור ובהסתה. פשוט בלתי נתפס. אלא שהפלא ופלא, אחרי שבוע ימים של מצור כלכלי לכאורה, הפלסטינים לא מתרגשים וממשיכים להתלהם. הם כנראה מבינים משהו שנשגב מבינתנו, ומסתמכים דווקא על הגורם שהכי לא צפוי שיציל אותם: ממשלת ישראל.
הוויתור הפלסטיני הוא על כסף גדול מאוד. בין 60 ל־200 מיליון דולר בשנה - מימון אמריקאי לכוחות הביטחון, המודיעין והממשל של רמאללה. ולצד זה סכומים אדירים של סיוע אזרחי לפרויקטים, סיוע שניתן להם במשך הרבה שנים ובמיוחד מאז הסכמי אוסלו. האמריקאים שפכו על הפלסטינים סכומי עתק באמצעות מנגנון שנקרא US AID, ודרך ארגונים כמו ANERA. יותר ממיליארד ומאה מיליון דולר קיבלו הפלסטינים מכסף אמריקאי רק בין השנים 2014 ל־2017. הכספים יועדו לפרויקטים, כשבין היתר בנו ותחזקו בתי ספר שנקראו על שם מחבלים רוצחים, היללו את הטרור והטיפו לחיסול מדינת ישראל.
הדרמה הפיננסית התפתחה במהלך השנתיים האחרונות, כאשר ממשל טראמפ החליט שלא סביר לשפוך כסף על מי שמסרב אפילו לדבר איתך. זה החל בהפסקת המימון לאונר"א, נמשך בהחלטה לצמצם את התמיכה בפרויקטים אזרחיים, והגיע לשיא בעקבות חקיקה חדשה של הקונגרס, שחושפת את הרשות וראשיה להעמדה לדין בארה"ב בגלל התמיכה במחבלים, במעשי טרור ובמשפחות הרוצחים. מעתה, הרשות עצמה וכל אחד מראשיה עלול למצוא את עצמו נידון בבית משפט אמריקאי על אחריות לטרור, בגלל תמיכת משלם המסים האמריקאי.
לנוכח הדילמה הזו, החברים הפלסטינים הנכבדים לא היססו לרגע. בזה אחר זה התייצבו גם השבוע בכירי הרשות - מסאיב עריקאת ועד רמי חמדאללה - והודיעו: אנחנו לא מסכימים לקבל כסף שנועד לסחוט אותנו. לא נוותר על זכות השיבה, על ירושלים, לא נסכים לכל הגבלה על מימון האסירים ומשפחות השהידים. רק ביום חמישי החליטה ממשלתו של אבו מאזן בהתרסה כי הם דוחים את הדרישות להפסיק לממן את המחבלים ומשפחותיהם, ומצפצפים על הכסף האמריקאי או הישראלי.
במקביל לחקיקה האמריקאית נאנסה ממשלת ישראל לחוקק חוק שמחייב לנכות מהכספים שאנחנו מעבירים לפלסטינים, מכוח הסכמי פריז, את כל מה שרמאללה מעבירה כתמיכות למחבלים שפוטים ולמשפחות הרוצחים. כאמור, מדובר בלמעלה ממיליארד שקל בשנה. משרד הביטחון ניסה להתחכם, לחוקק את החוק אבל להותיר בידי הממשלה סמכות להעביר כספים לפי שיקול דעתה. וכאן מתחיל המהלך המרתק.
מסתבר שהמתנגדים הגדולים מכל להפסקת התקציבים הישראליים והאמריקאיים לפלסטינים נמצאים במערכת הביטחון הישראלית. שם טוענים שהקיצוץ יזיק לכלכלה הפלסטינית, שיפגע בתיאום הביטחוני, בכוחות הפלסטיניים ומה לא. ראש הממשלה אפילו צוטט בעיתון הבית שלו, "ישראל היום", כשהוא מביע דאגה מ"ערעור היציבות" ברשות הפלסטינית בגלל עצירת המימון של אבו מאזן.
זהו החלק המדהים והמביך מכל. מסתבר שישראל בנתה מערכת שתומכת מעצם מהותה בטרור הפלסטיני. מצד אחד מדינת ישראל מאשימה את הרשות הפלסטינית באחריות לטרור, בהסתה שיטתית ובעידוד השמדתה שלה. אבל מאידך, ישראל מנציחה את הקיום של הרשות הטרוריסטית הזו. בירושלים ברור מהו סדר העדיפויות הפלסטיני, זה שהומחש בתגובות של בכירי אבו מאזן לקיצוצים האחרונים. מבחינת רמאללה אין לרשות זכות קיום אם היא לא מטיפה לחיסול מדינת ישראל, מממנת משכורות מחבלים ותומכת במשפחות שלהם. זהו האתוס, זוהי המהות.
לכן הם מממנים ב־7% מהתקציב שלהם את המשכורות הקבועות לרוצחים ובני המשפחות שלהם. שלא לדבר על מערכת התקשורת והחינוך שמעודדות ובונות טרור. לצד מימון הטרור, הישות הפלסטינית גונבת את כספי המדינות התורמות ולא בונה חברה וכלכלה אמיתיים. כך היא גם מנציחה מציאות שבה פלסטינים רבים ששים לקבל משכורות כדי לבצע מעשי טרור, מתוך ידיעה שאם ייפצעו, יקבלו הקצבה קבועה ואם ימותו - המשפחות שלהם מסודרות.
כיוון שהישות הזו לא תוותר על עצם החיות שלה, אין ברירה אלא לשים קץ לקיומה. ומי שחרד ליציבות שלה, מכיוון שהוא מפחד מהצל של עצמו או התמכר לשירותים שהיא מספקת לו, קיבל למעשה את כללי המשחק הביזאריים שהיא מכתיבה. הוא יממן אותם והם יפעלו ככל יכולתם כדי להשמיד אותו. מי שמקבל את כללי המשחק הזה נשבה בקסם אפל, קסם משתק, ואם לא יתנער מיד, לא תהיה לו תקומה.
השיפוץ בליכוד
הרשימה החדשה שבחר לעצמו הליכוד מציבה חבורה רצינית ומרשימה, שרבים בתוכה הם אנשים עם חוט שדרה אידיאולוגי ותפיסת עולם מגובשת. אף שתמיד הושמצו, אלו שבחרו בהם הוכיחו בגרות, אחריות ועצמאות מחשבתית. במקביל, חברי הליכוד המחישו שאף על פי שהם אוהבים את ראש המפלגה שלהם, יש גבול לציות והליכוד חשוב להם יותר ממי שעומד בראשו.
הדוגמאות ידועות: בראש ובראשונה הבחירה בגדעון סער למרות המסע של בנימין נתניהו נגדו, אבל גם ההצלחה של יולי אדלשטיין, שלא נכלל ברשימת המומלצים של ראש הממשלה, ואפילו פליטתה של ענת ברקו, בת הטיפוחים של נתניהו.
הבוחרים העבירו מסר ברור לנבחרים: תפגינו עצמאות ותשמרו על עקרונות הליכוד. ומי כמו חברי הכנסת והשרים יודע כמה צפרדעים הם בלעו מנתניהו בניסיון להבטיח את הקריירה האישית שלהם. מי כמוהם יודע עד כמה סטה ראש המפלגה מדרכה וכמה נדרש עכשיו לתקן, כדי לעמוד במסר של הבוחרים. כעת, כשהם יודעים מה צופן להם העתיד האישי שלהם בשנים הקרובות, הם יכולים להרשות לעצמם לעשות את מה שהיו חייבים לעשות מזמן. לשמור על עקרונות הליכוד והמחנה.
לכן, עם פתיחת מסע הבחירות בין המפלגות, הם חייבים להבטיח שהליכוד יציב אנטיתזה אידיאולוגית למפלגות המכונות מרכז־שמאל. אנטיתזה שמרבית הנבחרים הטריים מאמינים בה בכל לב. מה שבכלל לא בטוח לגבי ראש המפלגה שלהם.
לכן, כמו שהבוחרים לא שעו לדרישה לחסל חבר מפלגה מוביל כמו גדעון סער, הם חייבים לדרוש לעמוד, עוד לפני הבחירות, בהחלטת המרכז שהתקבלה פה אחד: לשלול הקמת מדינה פלסטינית ולחזק את ההתיישבות ללא גבולות, בראש ובראשונה בירושלים המאוחדת.
זוהי השקפת העולם הברורה של מי שזכו במרבית הקולות, מאדלשטיין ועד יריב לוין, מסער ועד ציפי חוטובלי. אלא שעד עכשיו כמעט כולם חששו לדרוש מראש התנועה ציות חד־משמעי לעקרונות שלה. אבל בסוף השבוע הזה השתנו הנסיבות. עם חידוש פני הרשימה של המפלגה - הגיע הזמן לחשוף ולחדד גם את השקפת העולם שלה.