געגועים לשנות ה-90: כנס הבחירות של ש"ס התברר כמופע יחיד ונוסטלגי של דרעי

הוא חוצה את הלובי הקיטשי הבוהק, מקושט בנברשות מוזהבות ובבלונים לבנים־שחורים, חולף על פני העמודים הרומיים ומראות הקיר ונכנס אל האולם, מוקף בפמליה של לובשי שחורים, נעטף בדרכו הארוכה אל הבמה על ידי פעיליו, מעריציו, מאמיניו. לרגע אחד אפשר להתבלבל: זה לא המשיח שהפציע באזור התעשייה של בת ים, רק אריה מכלוף דרעי.

אבל לכניסה הרוקסטארית של דרעי יש גם צד אחר. בזמן שבחלקו הקדמי של האולם ההמונים על הרגליים, בחציו האחורי מאות כיסאות נשארים מיותמים,
עטופים בכיסוי לבן, "כח ש"ס", רומזים כי הבלאג'יו קצת גדול על כנס פתיחת קמפיין הבחירות של ש"ס מודל 2019 (התשע"ט, למניינם). 

"אין פה בת־ימים, הבת־ימים לא הגיעו. מה שאתה רואה כאן זה הגרעין הקשה של הפעילים", מסביר אהרן רבינוביץ, הכתב לענייני חרדים של "הארץ". מה שיכול לעבוד על המתבונן החילוני, שלעולם לא יצליח להבין לעומקם את הדברים, לא עובר אצל אלה שחיים את העולם החרדי. עם כל הכבוד להפקה המהונדסת, לדי־ג'יי ולמכונות העשן, הם טוענים שש"ס איבדה את זה. הלהט הלך, היצר נמוג, המפלגה כבר לא סוחפת המונים. באולם מפוזרות הצהרות
על "10 מנדטים, בעזרת השם", אבל מועצת גדולי התורה תסגור על 7 כבר אתמול, ואם השם לא יעזור, אולי אפילו גם על 6. 

ובכל זאת, גם גדולי הציניקנים חובשי הכיפות שמתקתקים טקסטים בלפטופ אל מערכותיהם, מעלים סטורי לאינסטה ומצייצים בסמארטפון במקביל, לא יכחישו שיותר מאי־פעם ש"ס היא דרעי ודרעי הוא ש"ס. על הבמה, מאחורי שולחן ארוך, ישובים המועמדים לכנסת, הח"כים המכהנים ושאר הסטטיסטים חובשי המגבעות שהתסריט לא הותיר להם כל תפקיד מלבד למחוא כפיים ברגע הנכון. אין כאן טיפוסים כמו אלי ישי - אתה חש כמעט אי־נחת מעצם
הפרחת שמו אל החלל - או צל צלו של יורש כמו אריאל אטיאס. מאז שחזר מן המדבר, מסבירים לי, דרעי הקיף את עצמו ביס־מנים, "פוטינים קטנים". 

"בתקשורת מתלוננים, אומרים לי 'אתם משעממים'", מודה דרעי. "אבל האמת היא שכל המפלגות מקנאות בסיעה הזאת על הפרגון, על התמיכה, על האהבה שיש בין חבריה". רק תנו לדרעי להתפייט על אהבה. אהבת התורה, אהבת השם, אהבת עם ישראל, אהבת הציבור הספרדי, האהבה לרב עובדיה יוסף. 

שני דברים ביקש המרן האייקוני מדרעי לפני מותו, כך לפי דרעי לפחות: "תשמור על התורה, תשמור על העניים". דמותו של הרב עובדיה יוסף ניבטת מכל מסך פלזמה באולם, פרזנטור לכל החיים וגם מעבר להם, בולטת בהרבה מזו של נשיא מועצת חכמי התורה הנוכחי, הרב שלום כהן. כשמביאים בחשבון שהרב בן ה־88 איחל לאחרונה "טפו עליכם" לחרדים שהצביעו עבור עליזה בלוך בקרב על בית שמש, כינה בעבר את חובשי הכיפות הסרוגות "עמלק" והבטיח למצביעי הבית היהודי כרטיס כניסה לגיהינום, אפשר להבין את הבחירה. 

בכלל, עם לופ של קליפים מהניינטיז בכיכובו של הרב כדורי המנוח והסלוגן הנצחי "להחזיר עטרה ליושנה", ש"ס של דרעי מצטיירת כמו מפלגה שקצת חיה בעבר. אולי זה הגיל, 60, שהופך אותו נוסטלגי. הוא נזכר בהיכרותו המוקדמת עם הפוליטיקאי המתחיל נתניהו ("הייתי במשרד הפנים והוא בא, ביקש עצה: איך להיכנס?"), סוקר "30 שנות מהפכה" ומשתף בזיכרונות מילדותו בבת ים, כשהתושבים - לא חרדים, סתם יהודים טובים - נשכבו על הכביש כדי לבלום אוטובוסים שהחלו לפעול קצת לפני צאתה של השבת. אח, היו ימים. 

בעיקר, דרעי מתרפק על הימים של חוק הבחירה הישירה, שב־99' הזניקו את המפלגה עד ל־17 מנדטים, רק שניים פחות מהליכוד: "פתק אחד ש"ס, פתק אחד ביבי - זה היה גן עדן". אלא שגן העדן התברר כפיקציה, בועת מנדטים. ביטול חוק הבחירה הישירה ומצעד המורשעים הבלתי נגמר שלחו את המצביעים המסורתיים חזרה הביתה, לליכוד, ולמפלגות האווירה של הימין. 

"ש"ס היא כבר לא אותה מפלגה פריפריאלית חברתית מלפני 20־30 שנה שפונה לעם. היא התכנסה בתוך עצמה ופונה בעיקר לחרדים הספרדים", מסבירה לי נעמה עידן, אחת הנשים הספורות באולם (ש"ס, אגב, מעסיקה כיום דוברת, ליבנת נזרי). "אני לא מבקרת את התהליך", היא מוסיפה, "יש הרבה אנשים שחושבים שזה המהלך הנכון". 

לפני כשנה וחצי רכשה עידן בת ה־36 את השבועון "יום ליום", שהיה מזוהה עם המפלגה מאז הקמתו, וביקשה לקחת אותו למקום אחר, פתוח יותר, עיתונאי יותר. להפוך אותו לעיתון שבו, למשל, אין רשימות שחורות של רבנים שאסור לכתוב עליהם. דרעי התחבר פחות. תשעה ימים של נתק חלפו מאז הרכישה ועד שהודיע על הקמתו של עיתון מפלגתי חדש, "הדרך". הדרך של אריה דרעי. איך שורד עיתון שפונה בעיקר לתומכיה של מפלגה שמחרימה אותו? עידן מחייכת: "בסיעתא דשמיא". 

# # #

גם דרעי לא יתנגד למעט עזרה מלמעלה, ובינתיים נראה שהוא מקבל אותה. המשטרה אומנם ממליצה להעמידו לדין בחשד לשורה של עבירות - מרמה והפרת אמונים, העלמת מס והלבנת הון - חלקן לפני שמונה לשר הפנים, אבל התיק נמצא איפשהו בדרכו מפרקליטות המחוז אל שולחן היועמ"ש. מדובר כנראה בחתיכת מסע, והשולחן גם ככה עמוס מאוד. ההחלטה בעניינו לא אמורה להתקבל לפני הקיץ, ועד הקיץ, ובכן, אלוהים גדול. 

את הש"סניקים, בכל אופן, האנקדוטה המשפטית הזאת לא ממש מעסיקה. הם מודעים לקיומה, אבל לא חיים אותה. בתקשורת שהם צורכים החקירה אינה קיימת. ובכל מקרה, ההערכה היא שדרעי לא באמת יפרוש. גם אם יורשע, ייאלץ להתפטר, יישלח לכלא או יעמוד בראש משלחת לחקר מאדים - הוא ימשיך לנהל את המופע. היורש, ככל שיזדקק לאחד, ייבחר על ידי דרעי בעצמו ויהיה לא יותר ממריונטה. 

בינתיים דרעי עדיין כאן, ולא כדאי לזלזל בו. אין עוד פוליטיקאי ישראלי שעשה את המסלול שלו - משום מקום אל הפסגה ומשם אל מעשיהו, ומהכלא בחזרה אל הקבינט ואל משרד מרכזי שמשפיע על חייהם של מיליונים. הוא מביע תמיכה מוחלטת בנתניהו ("זכאי עד שיהיה פסק דין חלוט" - אפשר להעריך שיחיל את העיקרון גם על עצמו), מסלק מסדר היום את אופציית הריצה המשותפת עם החרדים מאשכנז, ובניגוד לרוב הפוליטיקאים, לא חושש לשים הכל על השולחן: לא לתחבורה ציבורית בשבת, לא לנישואים אזרחיים, כן לקדושת הכותל. 

דרעי גם תמיד מוכן לקרב טוב, רצוי מול כמה מתאגרפים בבת אחת: הוא פוסל על הסף את בני גנץ ("זו לא הדרך לראשות הממשלה"), סוגר חשבון עם אביגדור ליברמן ("70 שנה סבלו יהודים בברה"מ תחת דיכוי קומוניסטי כדי שאתה תוכל לנסוע בשבת לאשדוד ולעשות מסיבת עיתונאים ליד חנות שמוכרת לא כשר?"), ולועג ליאיר לפיד. מזה הוא נהנה באמת, הכריזמה מתעוררת מרבצה. 

"בוא ואני אספר לך מה היה בארבע השנים של השיקום שהבטחת לי", הוא מתגרה בנמסיס, "לקחנו מיליארד שקל מכסף קואליציוני ושמנו 650 מיליון מתוכם כדי להוריד את מחיר הנסיעה באוטובוס. הציבור שלך לא נוסע בהם, שלנו כן". הוא מנופף גם בהעלאת שכר המינימום, בתקציבים לרווחה ולחינוך ולתורה, בהשקעה בפריפריה, ולבסוף מסובב את הסכין: "גם מאות מקוואות ובתי כנסת בנינו, כן! בשיקום שעשית לנו! שמע, אולי תשקם אותנו עוד ארבע שנים. לא גמרנו". הקהל בקדמת האולם, מיותר לציין, הריע. מאחור, הכיסאות הריקים שמרו על שתיקתם.

2. במשך שנים ניצב בית מנדלבלט ברחוב ויצמן בגבעתיים במצב של ריקבון מתקדם, רוח רפאים עשויה מלט ובטון, עד שהחזיר את נשמתו לאלוהי הנדל"ן. בקרוב יצוץ על השטח הצר והמוגבל עוד פרויקט חסר פרופורציות מהסוג שממלא את העיר: "בית מנדלבלט, פרויקט איכותי בלב גבעתיים". 

אפשר לראות בבית מפלגת העבודה המנוח מטאפורה למצבה של תנועה קורסת, מוכת צרות וחובות שהתפרקה מנכסיה, אבל לא רחוק משם, בקלפי בבית ראשונים, גבעתיים עדיין משתדלת להצדיק את תואר העיר האדומה, כמו אישה נאמנה שממתינה לאהוב שלא ישוב. "איזה יופי!", מתפעל אחד המצביעים הצעירים במתחם, בן 55 לכל היותר, "יש תור!". 

בבחירות 2015 יותר מ־40% מכלל הפתקים ששולשלו בעיירה היו "אמת". גם אם מדובר בפחות מחצי מנדט, בימים דלים אלו גבעתיים היא מעוז קריטי עבור המפלגה, המאחז האחרון על הגבעה. קשה להגדיר את מה שמתרחש ברחבה כהפנינג, אבל באווירה המנומנמת של 11 בבוקר הפעילים עושים את המיטב. 
 

מתנדב(ת) של מרב מיכאלי מחלק(ת) עוגיות מזל, קשיש מלא מרץ מקדם את הקייס של הנריקה צימרמן ("מתאים להיות שר חוץ בכל ממשלה שלא תהיה"), אצל איציק שמולי מציינים כמובן את דאגתו לגמלאים, מהדוכן הכתום של סתיו שפיר בוקע ג'ינגל שנשמע כמו חלטורה של קרן פלס שבכל זאת נכנסה לפלייליסט של גלגלצ, ומישהו מציב דמות קרטון של המועמדת לאה פדידה, תזכורת בת מטר וחצי לכך שבמרוץ הצבים הזה יהיו הרבה יותר מפסידים ממנצחים. 

בתור עצמו צעיר מזוקן מנסה לשכנע חברי מפלגה להתנדב במטה, להרים טלפונים, לגייס מצביעים, להזיז הרים. אבל הווטרנים האלה הניחו מזמן את המקלעים. "אני לא יודע אם ראיתם את הסקרים", הוא אומר בכעס מסוים לחבורת הפנסיונרים שמקיפה אותו, "אולי אתם לא חיים פה. אולי טוב לכם עם 4 מנדטים. אולי בכלל לא ניכנס. חבר'ה, זה באמת חבל". 

משה גולני, "מראשי הסניף בגבעתיים, חבר מועצת העיר במשך שלוש קדנציות", מסתובב עם מדבקת איתן כבל על המעיל, קטנה אך במעט מראשו האמיתי של איתן כבל. "כבל בן בית כאן", הוא אומר, "יש לו תמיכה גדולה בעיר. אני מאמין שאפקט סער ישפיע גם פה והוא יסיים גבוה למרות ההתנגדות של ראש המפלגה. גבאי? לא הצבעתי בשבילו, הוא עשה הרבה טעויות, אבל צריך להמשיך איתו. המפלגה חיה ונושמת ובועטת ואני מאמין שנגיע למספר דו־ספרתי". הוא לא ציין אם הוא מתכוון למנדטים או למצביעים.

גבאי נוחת במוצב בסביבות 11 וחצי, מוקף במחלקה של צעירים נמרצים בחולצות כחולות. הם שרים "מפלגת העבודה, מקום המדינה... יש לנו ת'דרך ויש לנו חזון... אבי גבאי לשלטון...", מונעים אולי על ידי אמונה של "אם תשיר את זה, זה יקרה". היו"ר, בחליפה כהה ועניבה אדומה, מגולח ומצוחצח, מוכן לעוד ישיבת דוחות רבעוניים בתאגיד, עורך סיבוב בתוך המבנה ובין הדוכנים, מסתודד עם דינוזאורים שערבבו עוד בימי לוי אשכול, ואז נעלם כלעומת שבא. גם בכך אפשר לראות אולי משהו מטאפורי. בינתיים מישהו מדווח שאחד המצביעים התעלף בתוך הקלפי, מעלה את האפשרות המטרידה שאולי זו בעצם הסיבה לתור. 

בערב, בקלפי בבית העיתונאים בתל אביב, התור ארוך אפילו יותר מזה של גבעתיים, והפעילים מחרפים את נפשם במסלול האופניים של קפלן עבור פוש אחד אחרון. האווירה ידידותית ובכל זאת בלתי נעימה. גורלות ייחרצו, קריירות יסתיימו. זו לבטח אינה חוויה פשוטה להיעמד על גרם מדרגות ולבקש בעיניים מצועפות "תצביעו לי", אבל הישארות מחוץ לכנסת היא כנראה חוויה נעימה הרבה פחות.

כשעה לפני הגונג האחרון, כשמיזמי גיוס ההמונים נמשכים עד טיפת הדם האחרונה, ח"כ משה מזרחי נעמד לצד המדרגות ומעשן סיגריה אלקטרונית. חבר מפלגה ניגש אליו ומציין כי "תיק ביטחון הפנים תפור עליך". צימרמן, להזכירכם, כבר סגור במשרד החוץ, ונראה כי הקבינט הבדיוני של העבודה הולך ומתמלא. מזרחי מהנהן באדיבות וממשיך להביט בהמולה בשלווה כמעט סטואית. אין לו מבט מצועף בעיניים, והוא לא מבקש גלגל הצלה מאיש. זוהי מיומנות נכחדת בפוליטיקה הישראלית: כשהספינה שוקעת, לפעמים צריך פשוט לדעת איך לטבוע.