תופעת ריבוי המפלגות המאפשרת לכל דכפין להקים מפלגה משלו ולנסות להתברג בהנהגת המדינה ללא מגבלת גיל, דת, מוצא ומין, מהווה לכאורה סממן דמוקרטי חיובי. אולם אליה וקוץ בה, משום שמציאות זו מובילה לבעיות שלטוניות רבות: המפלגה הזוכה למספר המנדטים הגבוה יחסית אינה יכולה לקיים שלטון ללא היקשרות קואליציונית עם מפלגות נישה קטנות אחרות. מה הטעם, אם כן, בהצגת מצע טרום בחירות, כאשר ידוע כי הסבירות שיקוים על ידי המפלגה המנצחת שואף לאפס?
בעיה נוספת טמונה בעצם העובדה כי מאז הממשלה של השנים 1988־1992 לא הייתה בישראל ממשלה שהצליחה להשלים את ימי כהונתה במלואם. מציאות זו קשורה גם היא קשר ישיר לתופעת ריבוי המפלגות ולרגישות הממשלה למשברים קואליציוניים המערערים את יציבותה.
הפוליטיקאי הישראלי אינו נותר עיוור למציאות זו, ופועל מראשית ימיה של הממשלה לקדם מדיניות ציבורית שבכוחה להניב לו רווח פוליטי מיידי וקצר טווח. מציאות קלוקלת זו מהווה הסבר למדיניות קצרת הרואי המיושמת בישראל ב־30 השנים האחרונות בתחומים רבים בחיינו. כך למשל, מדיניות משרד האוצר להפעלת תוכנית מחיר למשתכן ולריסון הביקושים לדירות כדרך להורדת מחירי הדירות. גם מדיניות משרד התחבורה בכל הקשור להתמודדות עם בעיית הגודש בכבישי ישראל מהווה דוגמה ניצחת למדיניות המכוונת לטווח הקצר.
שתי דוגמאות אלו ועוד רבות אחרות ממחישות את הכשל המובנה הקיים בשיטת הבחירות הישראלית המדרבנת את הפוליטיקאי לחשוב על הבחירות הבאות מיד עם סיומן של הנוכחיות, וכתוצאה מכך לפעול לטווח הקצר להשגת רווח פוליטי ותקשורתי בלבד, ולזנוח את מחויבותו לקידום האינטרסים ארוכי הטווח של הבוחר.
הכותב הוא מרצה באוניברסיטת אריאל ומומחה למדיניות ציבורית וקבלת החלטות