אולי זה נשמע אבסורד, אבל מאז המהפך של 1977, בליכוד מתנהגים עדיין כאילו הם יושבים על ספסלי האופוזיציה. כבר יותר מ־42 שנה שחברי הכנסת של הליכוד טוענים לאפליה, כאילו הם מעולם לא תפסו את השלטון.
השבוע, בתצוגה מרשימה ביותר של דמוקרטיה במיטבה, הם הגיעו לרשימת מועמדים מרשימה ביותר, כשכל אחד מהם מדקלם את דף המסרים, שכרגיל
מאשים את "השמאלנים" והתקשורת, משל היו האנדרדוג בסיפור הזה. אולי עכשיו, עם רשימת המועמדים החדשה, הם סוף־סוף ירגישו שהם מובילים את המדינה להצלחה, ולא ש"השמאלנים" והתקשורת מובילים אותה לכישלונות. בליכוד לא מוכנים להיות חתומים על כישלונות, רק על ניצחונות מפוארים.
אז נכון, הדרך לפריימריז הייתה רצופה קומבינות וחרמות, אבל התוצאות הסופיות מוכיחות שהדרך פחות חשובה מהרשימה הסופית. החשובים ביותר הם כמובן אלה שהוצבו במקומות הראשונים, ומן הסתם אחד מהם יהיה מועמד לראשות הממשלה בעידן שאחרי נתניהו. הפסגה כוללת את יולי אדלשטיין, גדעון סער, ישראל כץ, גלעד ארדן ומירי רגב. מי מהם ראוי להיות ראש הממשלה הבא? לאלוהים פתרונים.
מי שלכאורה הפתיע הוא אדלשטיין, לא מנאמניו של נתניהו. הוא הצליח בזכות הממלכתיות של תפקיד יו"ר הכנסת ובזכות היותו חובש כיפה ובוגר ההתנגדות לשלטון הקומוניסטי ברוסיה. הפתעה גדולה נוספת היא גדעון סער, שהתברג לחמישייה הראשונה. לסער רזומה מרשים. הוא היה עיתונאי, מזכיר הממשלה ושר המשפטים, ועצם ניצחונו בפריימריז, לאחר שיצא לכמעט ארבע שנים של פסק זמן, מחזיר אותו להנהגה ולתהילה. הטעות הגדולה של נתניהו הייתה שהעלה את סער למעמד שלו, ואף ייחס לו חתרנות תחתיו, אבל מתברר שהקהל הליכודי כבר מכיר את נתניהו ומעלליו, ולא אימץ את הטענה.
וישנם גם גלעד ארדן וישראל כץ, אבל מי שהתברגה לחמישייה וקצת יותר מעניינת מהם היא מירי רגב, שלמרות כל הטעויות שהקימו עליה מחצית מהעם, התוצאות מוכיחות שהמרץ שלה והנאמנות הבלתי מתפשרת לנתניהו, הביאו אותה לתוצאה שכל כך רצתה. בלב הרשימה מצויים אנשים כמו יובל שטייניץ, אופיר אקוניס וציפי חוטובלי, שאומנם מגינים בחירוף נפש על נתניהו בנוגע לחשדות בשחיתות, אבל לא הצליחו להתרומם, למרות מסעותיהם המעייפים בתקשורת. גם ביטן ואמסלם יצאו בשן ועין. ויש גם מי שלא שפר עליהם גורלם - איוב קרא, אורן חזן, ענת ברקו ונאוה בוקר.
בין שירכיב את הממשלה הבאה ובין שלא, דבר אחד בטוח - משורות הקואליציה או משורות האופוזיציה, ימשיך הליכוד להתבכיין על חוסר המשילות, על "השמאלנים" ועל התקשורת, כאילו לא היה מהפך בישראל לפני כ־42 שנה וכאילו הליכוד ונתניהו בראשו לא מנהיגים את המדינה בעשור האחרון.