ערכת הבחירות האחרונה הוכיחה שכנראה טרם נולדה הפרה הקדושה שדינה לא להישחט. ערימות של לכלוכים, שקרים, הדלפות מזוויעות, כשכולם מעורבים בביצה הטובענית, מראש הממשלה ועד רבנים, מורי דרך רוחניים. והציבור? מרים גבה וממשיך בשגרת חייו. הוא התרגל לכך שאלה הם נציגיו. רמת האמון בפוליטיקאי המצוי מנשקת כיום את הרצפה והשאלה היא, האם נזכה לרגע שבו נחזור להיות גאים במקבלי ההחלטות, לפחות חלקית?
“אתן לך סיפור פיקנטי כדוגמה”, אמר איש הליכוד לשעבר דן מרידור, שבין היתר שימש שר המשפטים וסגן ראש הממשלה. “בבחירות 2013 הלכתי לחוג בית במסגרת הפריימריז ואמרתי את מה שאני חושב, שאין מנוס ממדינה פלסטינית. בעל הבית, המארח, אמר לעוזר שלי ‘תגיד לדן שלא אתמוך בו, כי הוא מדבר על שתי מדינות’. העוזר הסביר שגם ביבי מדבר על אותו נושא ואז המארח ענה ‘כן, אבל דן מתכוון לזה’. זו הציניות שאני מדבר עליה. ציניות, ולא רק של נתניהו. מנהיגים אומרים דברים ולא באמת מתכוונים אליהם”.
שומר על הכללים
מרידור נחשב במחוזותינו לפוליטיקאי אולד סקול – ג’נטלמן, לא מתלהם, או כזה שממהר לזרוק רפש ביריביו, דגם שאזל כבר לפני שנים רבות מהחנויות. “יש גם היום פוליטיקאים שהציבור מאמין להם ויש כאלה שלא”, מקפיד מרידור לא להכליל. “אבל יש תופעה בעייתית שמתפתחת. אתה אומר לבוחרים את מה שהם רוצים לשמוע ולא את מה שאתה באמת חושב, וככה מנצחים בבחירות. עושים את זה בכל העולם ולא רק פה, אבל מה תפקידו של מנהיג? להוביל. ב־48’ בן גוריון לא שאל את הציבור מה הוא רוצה. מנחם בגין, מורי ורבי, לא שאל את הציבור מה נכון כשאמר שצריך להגן על בית המשפט העליון. היום אין מנהיגים. מחפשים בסקרים ובקבוצות המיקוד מה הציבור רוצה לשמוע ואומרים. מצד אחד זה מנצח בחירות, מצד שני אנשים מגלים שמה שאמרו להם לא באמת קורה, אז איך יגלו יחס של כבוד למנהיגים?”.
לא מכבדים ועדיין מצביעים.
“התופעה מתאפשרת בין היתר בגלל הטכנולוגיה המודרנית – הטלפון הסלולרי, הפייסבוק והטוויטר. המנהיג, או יריבו, במקום לדבר עם עיתונאים, מעצבי דעת קהל, שהיום קוראים להם ‘האליטות’, מדברים מעל ראשם, ישירות לציבור. אפשר לנצח עם טוויטר, אבל לא לנהל מדינה. פעם בבחירות היית הולך לאמצע, שמאל או ימין, מחפש שם את המצביעים. היום הולכים ישר לבייס. פעם טוני בלייר הנהיג את מפלגת הלייבור בבריטניה והיום מי שעומד בראשה הוא ג’רמי קורבין. את הדמוקרטים בארצות הברית הוביל ביל קלינטון והיום ברני סנדרס. הולכים לקצה, דיבורים בסאונד בייטס, סיסמאות חזקות שמצליחות לשכנע וזה מה שנורא. אתה לא צריך לענות לעיתונאי שמבין בכלכלה או בחינוך. אתה מדבר ישר לכל העולם. זו תופעה שמאוד מסוכנת לדמוקרטיה”.
אתה אומר “מזל שאני כבר לא שם”?
“הייתי בפוליטיקה הרבה מאוד שנים ולו הייתה לי אפשרות להשפיע, הייתי נמצא שם, אבל אין לי השפעה. הליכוד בחר אנשים אחרים, שינה את פניו. אני הגנתי על בית המשפט העליון, כמו שמנחם בגין עשה, והוצאנו בזמנו את כהנא מהכנסת. היום הדברים האלה לא היו קורים. פוליטיקה היא עיסוק בגורל של אנשים ולא בגורלך. כשאתה מייצג אחרים אתה מחויב לאמת, לקיום הבטחות. אתה עוסק בכסף של אנשים, בחייהם. דווקא בפוליטיקה צריכה להיות גישה של קיום הבטחות יותר ממקומות אחרים, ולצערנו קורה היום ההפך”.
אם מרידור מייצג את הפוליטיקאי ההגון בצדה הימני של המפה, חיים (ג’ומס) אורון, לשעבר יו”ר מרצ, הוא נציג השמאל שהקפיד במשך שנים לשמור על כללי המשחק. “אנשים טובים מתרחקים היום מהפוליטיקה”, אורון משוכנע. “אדם שעשה קריירה באקדמיה, בחקלאות, במנהל הציבורי, יכול להגיד בשביל מה אני צריך את זה? הרי מחר יחדרו לי לטלפון. אני לא אוכל לשבת ביום שישי בערב ולהגיד לחברים ‘מירי רגב היא בהמה’, כי ביום ראשון אגלה את זה בעיתון.
אני לא אגיד לעיתונאי שרגב בהמה, אבל עם חברים? מתי התנהל כאן ויכוח אמיתי על הדברים שבאמת נמצאים במחלוקת? לא מי מפחד להפציץ באיראן, אלא האם צריך להפציץ שם, או האם להישאר בשטחים? או שאלות לגבי מערכת הבריאות ולא סיסמאות של ערב בחירות? אם מעמד הפוליטיקה הישראלית והפוליטיקאי הישראלי לא ישודרגו אנחנו נהיה במסלול מאוד קשה. הרי מה שקורה כעת לא מקרי. יש כוחות שיש להם אינטרס להפוך את כל הפוליטיקאים לגנבים, חשודים, שאין שום קשר בין מה שאתה אומר ומה שאתה מאמין בו, כי אתה לא מאמין בשום דבר חוץ מבעצמך. זו הדרך שבה הדמוקרטיה אוכלת את עצמה”.
אתה הרי ותיק, אף פעם לא היה לכלוך כזה?
“בטח יהיו עיתונאים שמתעסקים בנושא ויביאו מקרה שא’ אמר לב’ דברים קשים בשנה כך וכך. לא רוצה להגיד שלא היה אף פעם, אבל הגענו למצב שמנהיג מפלגה צריך להגיד לציבור שלו ‘אל תתייחסו להודעות בקשר לנגיף הקורונה’. זאת אומרת שהוא מניח שמישהו יכול לעשות מעשה כזה”.
אולי צריך להשלים עם העובדה שלשם העולם הולך.
“אני יכול להבין את השורשים. אני מבין את עולם המדיה החברתית שבה ידיעה שתעבוד עליה שלושה שבועות וידיעה שמישהו, תסלח לי, אבל ינפיח לרשת, מהמילה נפיחה, יש להן את אותו משקל. לא כל עיתונאי היום הולך לבדוק את מה שאמרו לו, אז לא יעזור שאבכה על המצב, צריך להתמודד איתו, והדרך היא לשכנע אנשים שהיסודות האלה חשובים גם להם. הם לא היו רוצים שאת ועד הבית שלהם ינהלו ככה ולא את היחידה הצבאית. לא ימנו מג”ד חשוד בפלילים. אם יהיה נקי, אנחנו מאוד נרצה אותו, אבל כל עוד הוא חשוד, אז לא. אני מניח שאתה היית אומר את זה, הילדים שלי היו אומרים ויש רק מקום אחד שלא אומרים את זה וזה בית ראש הממשלה”.
ניתן לשקם את תדמית הפוליטיקה הישראלית?
“אמרו על מרצ שהיא מפלגה הגונה. אף אחד מאיתנו לא נחקר, או הלך לבית הסוהר, אבל אין על זה בונוס אלקטורלי. אני מכיר עד היום הרבה אנשים שאומרים לי ‘אתה פוליטיקאי ישר. אם היית חושב אחרת, הייתי מצביע לך’. תודה רבה, אבל אם אחשוב אחרת כבר לא אהיה פוליטיקאי ישר ואתחיל לשקר. בשביל לא להגיד את מה שאני חושב, יש את בני גנץ. אני לא אומר שהוא לא ישר, אבל יש מפלגות גדולות שלא אומרות את מה שהן חושבות ובגלל זה ביבי מרמה את כולם. יש להבחין בין מפלגות שמלכתחילה יותר אידיאולוגיות ויותר מחודדות לבין מפלגות שמלכתחילה הן גדולות ויש בהן מגוון רחב של עמדות. הבעיה היא שהמרכז הפך לעמום. מה ההבדל האמיתי בין כחול לבן לליכוד?”.
זוכרים לפוליטיקאים
חברת סקרים מקצועית ערכה סקר עבור המחלקה לתקשורת ועיתונאות באוניברסיטה העברית בירושלים לפני סבב הבחירות הראשון בשנה החולפת, באפריל 2019. ד”ר מיטל בלמס־כהן, ראשת המגמה לתקשורת פוליטית ותהליכים פסיכולוגיים בעידן הדיגיטלי, ביקשה מהסטודנטים שיכללו בסקר את השאלה “האם אתה מצביע בגלל שאתה מזדהה עם המנהיג, או עם המפלגה?”. הסטודנטים ביקשו להכליל שאלה נוספת בנוסח “האם אתה מצביע בגלל שאין שום דבר טוב יותר להצביע עבורו?”.
“תוצאות הסקר היו מאוד מעניינות”, נזכרת ד”ר בלמס־כהן, המתמחה בהשפעות פסיכולוגיות שיש לתקשורת על אמון הציבור. “במפלגת כחול לבן, 35% מהמצביעים מרגישים שאין להם שום מפלגה אחרת להצביע עבורה. למפלגות קצה כמו מרצ וש”ס מצביעים בגלל האידיאולוגיה ולא בגלל מי שעומד בראשן. בליכוד מאוד בלטה האישיות של נתניהו”.
האם כל הרפש שעף בין הצדדים מזיק או מסייע למכירת הסחורה?
“אמון הציבור נפגע. הוא בהחלט זוכר לפוליטיקאים, כי יש פה אפקט של חזרתיות, מקבלים עוד ועוד רפש, כמו השפעה של סטריאוטיפים שנשארת, וכולם לא בסדר, מושחתים, גרועים. אף אחד מהפוליטיקאים לא חושב על טובת הציבור. המדיה החברתית מלאה ברעל וזה בוודאי פוגע באמון הציבור. יחד עם זאת, האם הציבור שוכח? לדעתי זה גורם אצלו לאפתיות. התגובה היא חוסר רצון להשתתף במשחק”.
ניתן לשקם את מעמד הפוליטיקאים?
“כשיגיע המנהיג הנכון אפשר יהיה לראות שינוי. ברק אובמה, שנבחר לנשיאות ארצות הברית בדצמבר 2008, לא שיחק במשחק שטראמפ משחק ואחוזי ההצבעה היו גבוהים יחסית בגלל האישיות והערכים. אובמה שיקם את אמון הציבור במערכת. לדעתי אנחנו לא נמצאים בנקודת האל־חזור. צריך לעלות לשלטון מישהו בעל שיעור קומה שידע לסחוף את האנשים. הרי גם בוז’י הרצוג דיבר על ערכים רק שאף אחד לא הקשיב, כי הוא לא כריזמטי ולא סוחף, ונראה כמו ילד בר מצווה. בנימין נתניהו שולח את חברי הכנסת שלו עם דף מסרים ואומר להם בדיוק מה להגיד, אין להם שום עצמאות. חלק מהאנשים נמצאים שם אך ורק בכדי לנגח ולבקר את המנהיג היריב. לכן ברגע שיהיה בראש המדינה אחד שלא זקוק כל הזמן להגנה, לא יצטרכו להחזיק אנשים שהם חדלי אישים”.
שביב של תקווה
הפופוליזם והצעקנות לא שייכים רק לנוף המקומי. אף אחד לא התעלף כשנשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ, אמר בקמפיין 2016 “אני יכול לעמוד באמצע השדרה החמישית, לירות במישהו ולא אאבד תמיכה”. בתוך כל הרפש והפייק ניוז, אולי ניתן למצוא שביב של תקווה לעתיד פוליטי ורוד יותר במרכז הישראלי להכשרה פוליטית (ICPT), במסלול לדוברות פוליטית. את החניכים שם מלמדים לא לדחוף צעקות מהדהדות וכותרות צהובות, אלא לנסות לעשות את העבודה קצת אחרת.
“אני אולי נשמע נאיבי, אבל אי אפשר להמשיך לנצח ככה, כי בסוף אתה שורף את הקרקע שמתחת לרגליך”, אומר זאב ינאי, יועץ תקשורת, המשמש ראש המסלול לדוברות פוליטית במרכז. “תיבחר עוד הפעם, אבל איזו מדינה תישאר? זה מה שאני מעביר לסטודנטים, מבקש מהם לחדד מסרים ולא להקצין אותם. הרי נוצר חוסר אמון כשאתה יודע שהוצאת מסר קיצוני שבסוף לא יבוצע. לא ישללו אזרחות מערבים שלא נשבעו אמונים למדינה וכנראה לא יפנו את חאן אל־אחמר. זה דורש עבודה הרבה יותר קשה למצוא את הדרך הנכונה להגיד דברים במקום לייצר עוד כותרת פרובוקטיבית, צהובה ורעה”.
היום פוליטיקאי צריך להיות בכותרות בכדי להוכיח שהוא חי.
“התקשורת דורשת חומר צהוב ופחות מסקרת עשייה פרלמנטרית, כי ככל שאתה יותר צהוב, אתה מייצר יותר קליקים. הדבר מחמיר באתרי האינטרנט כשהעורך של העמוד הראשון משאיר את הכתבה הכי מקליקה, אם חבר הכנסת למשל התחצף, או קילל. זה מייצר תהודה של דברים אזוטריים, אבל בסוף אתה לא יכול להסתמך רק על גימיקים, כי ככה תיתפס. יוציאו אותך מהכנסת. הבוחר יודע מה נכון ומה לא”.
מהיכן תבוא הישועה?
“תראה את אסף זמיר ממפלגת כחול לבן. עם עקיצות שנונות והומוריסטיות הוא יודע להוציא ציוצים בטוויטר בלי ים של שנאה. איילת שקד פרסמה בזמנו את המניפסט הפוליטי הכי יסודי ‘מסילות אל המשילות’ שהגיע לכותרת הראשית של העיתון ובמשך שלושה שבועות הסתובב בכל כלי התקשורת. צריך להראות מנהיגות אחרת וזה דורש אומץ, כי בסביבה הקיימת, שמתבטאת בטוויטר ובפייסבוק ויורדת גם לרחוב, העם כמעט מבקש מנהיג שיתאפיין בלעומתיות כלפי יריבו. לכן כחבר כנסת אתה צריך לעצור ולהגיד ‘זו החברה שאני רוצה לייצר? יש לי את השופר הכי גדול וארבע שנים לבצע, אז בואו נשנה את העולם’”.