מסע בעקבות היוזמות לשינוי שיטת הממשל בישראל

ליו"ר ישראל ביתנו, אביגדור ליברמן, ברור מה צריך לשנות. כמו בקצב הכתבה הוא נתן את עיקרי דבריו לשינוי שיביא סוף־סוף ליציבות שלטונית במציאות הכאוטית שבה אנחנו חיים. "בחירה ישירה לראשות הממשלה", קובע ליברמן. "אם הנבחר ייתקל בבעיית הרכבת קואליציה סבירה, אז צריך לשמור לו אופציה להקים לשנתיים בלבד ממשלת מומחים שלא תהיה תלויה ברוב פרלמנטרי. ממשלה שתנהל במשך שנתיים את המדינה, ואז לא תהיה לו קדנציה של ארבע שנים, אלא של שנתיים, אבל לפחות לא נצטרך לרוץ לבחירות שלוש פעמים בשנה".
 

"הם יבואו מחוץ לתחום הפוליטי. כלכלן ייכנס למשרד האוצר, מנהל בית חולים מצליח ימונה כשר הבריאות. ממשלה כזו תהיה של 12 שרים, פלוס ראש ממשלה. ממשלת מומחים תוכל לאשר את התקציב בלי להזדקק לאישור הכנסת, ואם ראש הממשלה ימצא שהצעת חוק שהוגשה היא פופוליסטית ומזיקה, תהיה לו זכות וטו שעליה אפשר יהיה להתגבר רק ברוב מיוחס של 81 חברי כנסת".
 

"כמעט בלתי אפשרי, אבל עדיין אפשרי. הרי בזמנו חוק הבחירה הישירה עבר בעיקר בזכות קולו של בנימין נתניהו שהצביע כנגד החלטת מרכז הליכוד וסיעת הליכוד. היה סביב זה בלגן גדול, אבל היו שני אנשים שדחפו אותו ללכת נגד הזרם - עבדך הנאמן ואיל ארד. שנינו לחצנו והוא הצביע".
 

ב־2006, תקופת מלחמת לבנון השנייה, הניח ליברמן על שולחן הכנסת הצעת חוק להפרדת רשויות וכינון משטר נשיאותי. "זו הייתה שנה קשה. הכל עמד אז על כרעי תרנגולת", ליברמן מזכיר. "דווקא ברגעי משבר אתה רוצה שתהיה לך יכולת לתפקד עם ממשל יציב. כשהכל טוב ועובד, זו לא חוכמה. צריך להיערך למקרה הגרוע, וכרגע אין זמן לתהליכים. על נושא שינוי שיטת הממשל, משטר נשיאותי ובחירה ישירה אפשר לקיים דיונים עד לביאת המשיח, אבל אפשר להיות תכליתיים. יש כבר חוק בחירה ישירה שבכוונה סירסו אותו, לכן צריך את אותו חוק עם התיקונים שהצעתי. זה הופך את ממשלת ישראל לדבר יציב".

את חוק הבחירה הישירה העלה עוד הרבה קודם לכן, במהלך שנות ה־80, פרופ' אוריאל רייכמן כשהיה דיקן הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב. "הקדשתי שמונה שנים מחיי למאבק למען חוקה לישראל", פרופ' רייכמן מספר. "קראתי לכמה פרופסורים, חברים, ואמרתי 'בואו נכין הצעה'. הם היו סקפטיים, אבל בסופו של דבר ראו בזה תרגיל אינטלקטואלי. יצרנו הצעת חוקה שכוללת מערכת מאוד מפורטת של זכויות אדם, שיטת בחירה ישירה לראשות הממשלה, הסדר מרחיק לכת של יחסי דת ומדינה. חבריי לא האמינו בעניין, ואחרי שפוליטיקאים התעניינו ולא עשו דבר, הם זזו הצדה. אז הקמתי ארגון שנקרא 'חוקה לישראל', והבאנו להכרה בצורך".
 

"ההצעה שלנו אמרה שראש הממשלה הנבחר הוא שממנה את שריו בלי צורך בהצבעת אמון בכנסת. הוא לא זקוק לקואליציה כדי להרכיב את ממשלתו, ועל מנת להדיחו צריך רוב מיוחס. בזמנו הצענו 73 חברי כנסת, אבל יש תנאי נוסף - אם מדיחים מתקיימות בחירות חדשות גם לכנסת. אתה לא יכול להדיח ולשבת בשקט. אתה מקבל מצב של פחות תלות קואליציונית, כוח הסחטנות יורד. זו שיטה שאולי לא מחסלת את השיטה הקואליציונית, אבל מאוד מצמקת אותה ואת השפעת המפלגות הקטנות, והן כמובן התנגדו והצליחו למנוע את הצעת החוק כפי שרצינו. ראשי המפלגות הקטנות אמרו 'ראש הממשלה יבחר את מי שהוא רוצה מהמפלגה שלי ולא יבחר בי?'. המפלגות האלה אמרו שהשיטה מעקרת את כוחן הפוליטי ואם הן לא צריכות לאשר את הרכב הממשלה, אז עלול להיווצר מצב שלא יבחרו בהן". 

 

חוק הבחירה הישירה עבר ב־1992 עם מספר שינויים. על פי החוק, בנוסף להצבעה עבור המפלגה, יצביע הבוחר בפתק נפרד עבור מועמד לראשות הממשלה, שצריך לעמוד בראש רשימת מועמדים לכנסת. ראש הממשלה הנבחר חייב להציג את ממשלתו תוך 45 יום ולקבל את אמון הכנסת. אם לא, הכנסת תתפזר וייערכו בחירות חדשות. הכנסת יכולה בכל עת, ברוב של 61 מחבריה, להביע אי־אמון בנבחר ואז שוב ילכו לבחירות.

"סירסו את ההצעה בדברים הכי יסודיים", אומר פרופ' רייכמן. "ראש הממשלה שנבחר במישרין היה צריך לקבל את אישור הכנסת לממשלתו. ככה החדרת את השיטה הקואליציונית יותר חזק מאשר קודם. ריסקת את הרעיון המרכזי, שמטרתו הייתה לצאת נגד השיטה והסחטנות הקואליציונית. הם קבעו שב־61 קולות אפשר יהיה להדיח ראש ממשלה. לא יצרת יציבות. להפך, קיבלת בחזרה חלק גדול מבעיות השיטה, פלוס החלשת את מפלגת האם של ראש הממשלה".
 

השר לשעבר חיים רמון, שהיה אז מבכירי מפלגת העבודה, מספר שלא הייתה ברירה אלא לשנות את הצעת החוק. "במקור, כשהצענו את הבחירה הישירה, קבענו שרק רוב של 70 חברי כנסת יוכל לקבוע הקדמת בחירות. אני ניהלתי את המשא ומתן, ואריה דרעי אמר 'אהיה מוכן לתמוך בחוק ובלבד שאפשר יהיה ללכת לבחירות ברוב של 61 חברי כנסת'. כל כך רצינו להעביר, אז נכנענו. הרעיון היה מאוד מוצלח".

שלוש מערכות שרדה הבחירה הישירה לראשות הממשלה. ב־96' כשנתניהו ניצח את שמעון פרס בזמן פציעות, ב־99' כשאהוד ברק עלה לשלטון, וב־2001 כשאריאל שרון ניצח את ברק בבחירות מיוחדות ללא בחירה לכנסת, אבל זו כבר הייתה שירת הברבור. החוק בוטל במרץ 2001, וחזרנו לשיטת הבחירות הנוכחית. הטענה הייתה שבשיטה שנוצרה, בפתק אחד הצביעו למועמד לראשות הממשלה ובשני למפלגה שהייתה קרובה להשקפת עולמו של הבוחר, וזה גרם להחלשת הנבחר, שמצא עצמו בראש מפלגה שאינה תואמת את כוחו.
 

באחת הישיבות בוועדת חוקה, שקדמו לביטול החוק, אמר ח"כ עוזי ברעם ממפלגת העבודה: "אני רוצה לתת גילוי נאות. התנגדתי מלכתחילה לשינוי (לבחירה ישירה - א"ל), שנכפה על ידי מנהיגים שחשבו שהשיטה היא כצלמם וכדמותם. זוכר שבאכסדרה של הכנסת התנפל עליי יצחק רבין ואמר 'בגלל אדם כמוך לא נהיה בשלטון'.

"הוא האמין שהדרך היחידה של תנועת העבודה להיות בשלטון היא בשיטת הבחירות הקיימת, כמו שאומר את זה עכשיו חיים רמון. פתאום קם נתניהו ואמר לאנשי הליכוד 'אם לא תהיה השיטה הזאת, לא אבחר'. אז בא ברק ואמר: 'הרי המפלגה שלנו היא מיעוט, אבל אני אוסף המון שברירים של כל מיני חוגים ואבחר', והוא נבחר. נדמה לי שלפיד שאל: האם בשיטת הבחירות הקודמת נתניהו וברק לא היו מתפקדים כך? בשיטת הבחירות הקודמת ספק אם שניהם היו מועמדים".
 

מי שהתנגד לחזרה לשיטת הבחירות הנוכחית היה רמון, שעד רגע ההצבעה ניסה לשכנע את חבריו ואמר מעל דוכן הנואמים: "אני קורא לחבריי ברגע האחרון לא להעביר את השלטון לידי הימין להרבה מאוד שנים, עד שהחברה הישראלית תשתנה".
 

"בכיתי מעל הדוכן", רמון נזכר השבוע. "אמרתי להם 'אתם מטורפים, מה אתם עושים?', ובעיקר זו הייתה מפלגת העבודה עם נטיותיה האובדניות. הרי ב־99' אהוד ברק ניצח בזכות הבחירה הישירה, כי בכנסת היה רוב לימין. אז הליכוד מילא, הבנתי את אריק שרון, אבל העבודה? הייתי כמעט היחיד בכנסת שהתנגד ונאם נגד".
 

"זו המצאה גרועה, שהייתה בעייתית. במה הייתה בעייתית? אמרו ששינוי יחזיר עטרה ליושנה והמפלגות הגדולות יחזרו להיות גדולות. מפלגת העבודה התרסקה. בחירה ישירה צריכה להיות כמו בחירת ראש עיר, שם זה הצליח. גם בבחירה לרשויות מצביעים בשני פתקים ומקימים קואליציה. אז למה שם זה עובד? מי שנבחר הוא ראש הממשלה והוא לא צריך לעשות קואליציות שעיקרן על חשבון הציבור. כשבנו את נתיבי איילון, המהנדסים אמרו ששיטפון קורה פעם ב־50 שנה. רצה אלוהים וב־91' ו־92' היו שנתיים רצופות של שיטפונות שהציפו, אבל מאז הם צדקו. אותו דבר קרה פה. באו שני החכמים, ביבי וברק, והם היו השיטפונות של נחל איילון שהוציאו שם רע לשיטה".
 

גם רמון וגם ליברמן הגישו, כל אחד בזמנו, הצעת חוק למשטר נשיאותי. ביקשו שלטון יציב, חזק, אבל גם כזה שמתנגדיו טוענים שיכול להביא לסכנה. בכל זאת, להפקיד בידי אדם אחד כל כך הרבה כוח. "פה תמיד הפופוליזם חוגג", ליברמן מבטל את הטענה. "ישר אומרים 'דיקטטורה'. דיקטטורה היא פונקציה של רמת חיים ורמת השכלה. מדינה ענייה כמו תימן לא יכולה להיות דמוקרטית. מתי גרמניה הידרדרה? אחרי רפובליקת ויימאר והמשבר כלכלי. לכן מי שמתנגד שולף 'דיקטטורה'. איזה דיקטטורה? כולם רוצים כאן יציבות ואין יותר מדי כוח במדינה. יש מערכת משפטית ותקשורת, לכן צריך למצוא את שביל הזהב, איך אתה נותן מספיק כוח, מבטיח יציבות ולא מגזים". 

מתנגדי שיטת "האיש החזק" טוענים שיש בה לא מעט פגמים. "שיטה כזו מותירה את המובס, ולא אחד אלא מובסים רבים, על רצפת הזירה, כשהם לא מסוגלים להביא לחם הביתה", מתאר את הסכנה נגיד האוניברסיטה העברית בירושלים, פרופ' מנחם בן־ששון. "תחשוב שמחר בבוקר יש לך כוח ואתה ראש ממשלה שיכול לגהץ את כל הקמטים של לימודי הליבה וגיוס החובה וניקח את זה לקיצון. זכית בבחירות ואתה פועל לפי תפיסת זכויות לפי חובות. לא שירת בצבא? לא מקבל כלום. תחשוב מה יקרה מחר בבוקר. לא קיבלת בית ספר במאה שערים ובטירה, מה נשאר לך לעשות? אני לא קורא לאנשים לצאת לרחוב, אני רק מתאר סיטואציה".
 

בשנת 2006 היה פרופ' בן־ששון חבר כנסת במפלגת קדימה ושימש כיו"ר ועדת חוקה, חוק ומשפט. הוא הגיש אז הצעת חוק שבמרכזה ראש הממשלה הנבחר יהיה המועמד שמפלגתו זכתה במספר הקולות הגדול ביותר והרוב הנדרש לפיזור הממשלה ולהבעת אי־אמון יהיה 70 חברי כנסת. "אם היינו היום עם חוק הסיעה הגדולה, שזה תיקון קטן בחוק, לא היינו מגיעים לאין מוצא שהיה בסיבוב השני של הבחירות הנוכחיות", משוכנע פרופ' בן־ששון.

"לא לחינם אתה שומע בימים האחרונים אנשים אומרים 'אנחנו כבר לא חלק מהבלוק' ומתייחסים באהדה למרכיבי ממשלה שקודם לא היו מוכנים לדבר איתם. אם החוק היה כפי שתיארתי, למחרת הבחירות הייתה הצטופפות סביב משרדו של בני גנץ בכדי לסכם דברים. הוא קודם כל היה צריך לקבל את ימי הפעילות שלו. לכן אני אומר, בואו נתחיל, זה אחד המהלכים הפשוטים. ראש הסיעה הגדולה מקבל אישור מהנשיא להרכיב את הממשלה אוטומטית. הנשיא לא צריך לשקול מי ירכיב, הוא חייב להטיל".
 

רמון טוען שבשיטה יש חור ענק. "זה סופר־מניפולטיבי", הוא קובע. "הליכוד תבוא לעוצמה יהודית ותגיד 'את מוכרחה להיות איתי חלק מהקואליציה כדי שנהיה המפלגה הגדולה ונשלם לכם בהתאם'. אותו דבר לגבי השמאל, הוא ילך לערבים, כי בלעדיהם הוא לעולם לא יהיה המפלגה הכי גדולה. זה ייצור בלוקים מלאכותיים ובעייתיים".
 

אבל זו לא הייתה עוד הצעת חוק. מאחורי ח"כ בן־ששון הייתה אז רוח גבית של מפלגת השלטון, קדימה, והאווירה ברחוב הייתה אחרת, הרבה יותר מפויסת. "עמדנו בזמנו ממש לפני הצבעה, ט"ו בשבט, 2009", הוא נזכר. "הגענו לסיכומים יפים עם מספר נקודות מחלוקת עקרוניות, אבל כאלה שלא היו מפריעות להצביע על חוקה מלאה. 15 פרקים, 250 סעיפי משנה, עם חיזוק משמעותי של מגילת הזכויות וחיזוק זכויות המיעוטים, ואני מדבר על חרדים וערבים. בחוקה היה גורם מייצב מבחינת אחריות שלטונית, נכונות לקבל את מערכת בתי המשפט, תפיסה ליברלית של ניהול המדינה".
 

 

ההצבעה על החוקה לא יצאה בסוף אל לפועל. מספר חודשים קודם לכן הגיש ראש הממשלה אהוד אולמרט את התפטרותו, והמערכת נכנסה לסחרור, שבסופו נתניהו הרכיב ממשלה והחזיר את בן־ששון למסדרונות האוניברסיטה. "המצב לא משתנה, משום שאם מישהו ינסה להתחכם ויאמר 'בוא נשכח את המפלגות הקטנות ונעשה מה שאנחנו רוצים', מחר בבוקר הוא יקבל מכה מהן ולא יהיה לו רוב", מסביר פרופ' בן־ששון. "אנשים חושבים על מחר ומתחשבים בתביעות של הסיעות הקטנות. למה לא הצלחנו להעלות את אחוז החסימה בזמנו? אלי ישי מש"ס אמר 'מה יקרה אם האשכנזים יתפלגו ויקרה דבר נורא כשהליטאים יצטרפו לש"ס והרבנים שלהם יכתיבו למפלגה מה לעשות?', תחשוב רגע על האבסורד שבטיעון".

בן־ששון לא היה היחיד שהעלה את רעיון השינוי באותן שנים. בשנת 2005 נשיא המדינה משה קצב הקים את ועדת נשיא המדינה לבחינת מבנה הממשל, שבראשה עמד נשיא האוניברסיטה העברית לשעבר, פרופ' מנחם מגידור. זו הייתה ועדה שכללה 73 אנשים, ביניהם איתמר רבינוביץ', שמעון שטרית, בני גאון, אורי לופוליאנסקי, דב לאוטמן, אוריאל לין, דוד ליבאי, דוד עברי, יעקב עמידרור. המלצתה הייתה לא לעבור למשטר נשיאותי, אלא לשיטת בחירות אזורית למחצה. "עסקנו לא רק בשיטת הבחירות, אלא גם בדברים הקשורים בהרכבת הממשלה והמבנה שלה", מספר פרופ' מגידור.

"לגבי שיטת הבחירות יש תמיד בעיית איזון בין הייצוגיות לבין המשילות. היכולת לתפקד, לקבל החלטות ולעצב מדיניות קונסיסטנטית לאורך זמן. אתה יכול לומר שנתניהו הצליח להיות ראש ממשלה במשך תקופה ארוכה יחסית, אבל הוא לא יכול היה להפעיל מדיניות עקבית בגלל הצורך להתפשר. ברור שגם בשיטה שהצענו לא יהיה לאף מפלגה רוב, אבל יש הבדל עצום בין מצב שבו אתה צריך ליצור קואליציה מחמש מפלגות, או קואליציה שמורכבת משתיים או שלוש. זה שינוי דרמטי, אתה יכול לעצב מדיניות שיש בה קוהרנטיות, היגיון. נתניהו כשר אוצר יכול היה להפעיל מדיניות עקבית בין היתר בגלל שמי שנתן גיבוי - שרון - היה ראש ממשלה חזק, שתלותו בשותפיו הקואליציוניים הייתה קטנה. לפעמים עקביות המדיניות יותר חשובה מהמדיניות.

"אולי אני קצת מגזים, אבל יש בזה משהו. ישראל הלכה מסיבות היסטוריות לייצוגיות קיצונית. אין כמעט בעולם מדינה שהולכת לייצוגיות כל כך מדויקת. חשבנו שצריך לאזן, ואם נדבר בצורה גלויה, לתת עדיפות למפלגות הגדולות על מנת ליצור גושים גדולים ומצד שני לא להעלים את הייצוגיות לחלוטין. הנושא השני שנכנס הוא קשר יותר ישיר בין הנבחר לבוחריו".
 

"לא יודע כמה ממצביעי הליכוד או כחול לבן יודעים משהו על מי שנמצא במקום ה־20 ברשימה. לציבור גדול אין קשר לאיש. דחפנו לכיוון בחירות שלפחות חלקית יהיו אזוריות, שגם בהן יש בעיה, ורואים את זה באנגליה כשקולות כאילו הולכים לאיבוד. אם באזור מסוים 60% הצביעו עבור מועמד אחד ו־40% עבור השני, אז 40% כאילו לא נספרים. כדי לתקן הלכנו על הצעה של בחירות אזוריות שבהן מספר הנבחרים הוא לא אחד, אלא בין שניים לחמישה לאזור. מחצית מהנבחרים לכנסת מגיעים מאזורים ומחצית בבחירות ארציות. ניסינו לאזן ולא לחלק את הייצוגיות יותר מדי. זה מגדיל את כוח המפלגות הגדולות, אבל לא מעלים לגמרי את המפלגות הסקטוריאליות". 
 

"זה היה מכריח מפלגות להיכלל בגושים. מפלגות שהן לא סקטוריאליות כמו מרצ או העבודה. בימין זה היה מקטין את הימין החדש. הרעיון היה שאנשים ימצאו את ביטוים במפלגות גדולות יותר. אתה לא צריך למצוא את המפלגה שמתאימה לדעותיך ב־100%".
 

הוועדה עבדה במשך למעלה משנה. פרופ' מגידור, מתמטיקאי בעל שם, למד דברים שלא הכיר על נבחרי העם. "התברר שחלק גדול מחברי הכנסת לא היה מאושר כשהעלינו את רעיון החוק הנורווגי (חוק חבר כנסת חלופי - א"ל)", הוא מספר. "אתה רוצה שתהיה כנסת פעילה, כזו שתפקח על הממשלה. מה שקורה הוא שמתוך חברי הכנסת בערך 30 חברי כנסת הם שרים, או סגני שרים. אז ברור שאם הכנסת מפקחת ורבע ממנה הם חברי ממשלה, החוק הנורווגי הוא סביר".
 

"מסיבות של פריימריז, ככה הסבירו לי במפורש מספר חברי כנסת. יש יתרון של נראות ציבורית לחבר כנסת מכהן, אם אתה חושב על הפריימריז הבאים והחוק הנורווגי מוסיף לך מתחרים. הכל הופך להיות אישי".
 

"בתפקידי כנשיא האוניברסיטה נחשפתי לעבודת הכנסת. יש לי כבוד גדול אליה, אבל העבודה בוועדות לא רצינית. אני מכיר את השיטה האמריקאית, היא רחוקה מלהיות אידיאלית, אבל אתה צריך לראות את עבודת ועדות הקונגרס והסנאט. אתה לוקח נושא, מקדיש לו זמן, וכל אחד מהעדים שמוזמנים, מקבל אפשרות לומר את דבריו. אגב, כמעט כל חברי הוועדה נמצאים, אין מצב כמו שהייתי בוועדת החינוך שיושב מולך רק היו"ר".

אם במקרה של פרופ' בן־ששון העבודה ירדה לטמיון בגלל התפטרותו של ראש הממשלה אהוד אולמרט, במקרה של ועדת מגידור הייתה זו פרשת הנשיא קצב שהתפוצצה בדיוק באותם ימים. דוח הוועדה הוגש בינואר 2007, בדיוק כשהיועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, פרסם את טיוטת כתב האישום נגד הנשיא, שושבינו של הפרויקט.

"עשינו עבודה יסודית, ואגב, לא הייתה הסכמה מוחלטת בין החברים", מספר פרופ' מגידור. "היינו יותר מ־70 חברים וכ־12 לא חתמו על הדוח, אבל עדין נוצר סוג של קונצנזוס. עשינו משהו בעל ערך, אבל פרשת קצב פגעה והנשיא בכלל לא היה רלוונטי לפרויקט. חוץ מהיוזמה, הוא לא היה מעורב, אפילו לא ראיינו אותו. עשינו את העבודה, הגשנו את הדוח וזהו. ההרגשה שלי היא שחייבים שינוי, והדרך היחידה היא לחץ ציבורי שיגרום לנבחרים לשנות, כי מי שנמצא בכנסת לא רוצה שינוי. היו כל מיני תנועות שניסו, אבל הבעיה הייתה שאלה היו הצעות שונות וצריך להתכנס להצעה אחת שבה הלחץ הציבורי יתמקד".
 

מי שבין היתר עמד אז מאחורי ועדת הנשיא היה "המרכז להעצמת האזרח", שהוקם על ידי איש העסקים הישראלי־אמריקאי־איראני, יצחק נזריאן ז"ל, שמטרתו הייתה חיזוק החברה והדמוקרטיה בישראל באמצעות העצמת כוח האזרחים. "נזריאן ראה איך לא ניתן לקדם פה תוכניות ארוכות טווח ושאל למה שר מכהן במשך שנה־שנתיים ולא משלים קדנציה מלאה? הוא הבין שיש בעיה ביציבות השלטונית והשיטה משפיעה", מספר יובל ליפקין, ששימש כמנכ"ל המרכז. "יצחק הכיר את הקשר בין הבוחר לנבחר בארצות הברית, שם זו שיטה אחרת לגמרי. הוא טען שצריך לשנות את הבחירות לשיטה האזורית. הקמנו גוף, 'הפורום לייצוב הממשל', שכלל אנשי עסקים, אנשי ציבור, ראשי רשויות לשעבר. רתמנו הרבה אנשים למאבק".
 

"היה מסמך הבנות בין המפלגות, ומהר מאוד התפזרה הממשלה, נכנסו למשחק שחקנים חדשים והיה צריך להתחיל מהתחלה. כמו שתמיד אומרים 'לא משנים את כללי המשחק באמצע', אז באמצע הקדנציה הסבירו 'נעשה את זה בקדנציה הבאה'. אני אומר לצערי הגדול, כי באמת האמנתי שצריך לשנות".
 

חזרנו, כמו תמיד, לשיטה הישנה. ריבוי מפלגות, הרכבת קואליציה, סחטנות, מבוי סתום. עושה רושם שמשינוי השיטה אולי ייהנו ילדינו, כשלא יהיו פה מלחמות והצבא יתפרק מנשקו. אבל מתברר שיש כאלה שטוענים שהעולם הישן מתאים לנו כמו כפפה ליד. "אני תומך בשיטה הפרלמנטרית גם היום וחושב שהיא יותר טובה משיטת הבחירה הישירה שניסינו בזמנו ונכשלה", אומר השר לשעבר דן מרידור. "אני לא תמיד נגד שינויים, אבל אם רוצים לשנות, צריך להיות משוכנעים שהשינוי חשוב ויצליח. לעשות שינויים מפעם לפעם זה רק מערער את יציבות המשטר. פעם אחת אני אעשה שיטה אזורית, פעם שיטה יחסית. כל פעם מישהו יעשה מה שנוח לו, והתחושה לא תהיה באמת של ייצוג העם, לכן אני נגד".
 

"השיטה קיימת 71 שנה והיו ממשלות חזקות ויציבות, כי היו להן מנהיגים. היום יש מי שיודע להיבחר אבל לא להנהיג. מי שיודע להיבחר זה מי שבודק מה הציבור רוצה בסקרים, אילו מילים הוא אוהב לשמוע ואילו נושאים. לו מנחם בגין היה שואל את הציבור אם להחזיר את סיני, בטח היו אומרים לו 'לא'. אתן לך עוד דוגמה: בשנת 88' היינו אחרי ארבע שנים של ממשלת אחדות עם רוטציה.

"כעת הליכוד ניצח, שמיר היה יכול להקים ממשלת ימין, היה כבר הסכם, אבל הוא זרק אותו לפח והקים ממשלה עם פרס ורבין. שמיר היה אידיאולוג חד, אבל הוא אמר שחשוב ליצור חיבור כוחות כדי שתהיה לממשלה תמיכה רחבה, גם במחיר של פשרות. היום הפוליטיקה הפוכה, וכשאין מנהיגים, השיטה לא עובדת טוב ואין אחת שחפה מבעיות. תראה את אמריקה, דונלד טראמפ נבחר למרות שהילרי קלינטון קיבלה יותר קולות. זה כן טוב?".
 

"בוא נעשה שיטה שבסוף לא ייבחרו חרדים, או שיטה שבוחרים רק באזורים, אז החרדים והערבים יקבלו הרבה קולות כי הם מרוכזים, ומפלגות כמו מרצ וכחול לבן יקבלו פחות. באנגליה או בארצות הברית הדמוקרטיה החלה כשכל אזור שלח נציג. יש הבדל בין מי שגר בטקסס ויש לו בעיות בנפט למי שנמצא במסצ'וסטס ויש לו בעיה בדגה, בים. כל אחד מייצג אינטרס אחר, אבל בארץ אתה גר בפתח תקווה ואני בבית שמש, וההבדלים לא כאלה גדולים. הבעיות שדנים בהן בכנסת רובן ארציות ולא הגליל נגד הנגב. לכן אין היגיון לחלק באופן מלאכותי לאזורים. היום יש את נתניהו והחסינות, ולא עקרונות. לא ראיתי ויכוח אחד על יהודה ושומרון או על איראן. דיברו רק על דברים שמביאים קולות".

 

נשיא המרכז הבינתחומי הרצליה, פרופ' אוריאל רייכמן, משוכנע שאם היה רגע מתאים לשינוי מגמה הוא היה ממש עכשיו, לפני ההחלטה ללכת לסבב בחירות נוסף. "הוחמצה הזדמנות ששנים לא הייתה", הוא טוען. "קואליציה של שתי מפלגות, כזו שתחזיק בשלטון ותגיע להבנות אמיתיות לגבי שינוי הדרך. אם ביבי לא היה בתמונה, כאחד שבא להגן על עצמו, אני מניח שניתן היה לגבש הסכמה לאומית, תוך ויתור של הצדדים על מפלגות השוליים, כדי שפעם אחת ולתמיד יישבר הקרח. אם רק היה אומץ, אבל לא היה סיכוי בגלל שהמערכת נשלטת על ידי האינטרסים האישיים של נתניהו ותרגילי ההתחמקות שלו מעמידה לדין".
 

עם כזה פלונטר, אי אפשר לסכם בצורה קולעת יותר מדבריו של ראש הממשלה השלישי של מדינת ישראל, לוי אשכול ז"ל, שקבע "הכנס שלושה ציונים לחדר אחד והם ייצרו ארבע מפלגות פוליטיות שונות".