רוב מוחלט של הציבור הערבי בישראל הרגיש שזו העת שתהיה לו עמדה פוליטית ברורה. הוא הבין שיריקות זה לא גשם. גם כאשר המטרה של בני גנץ, יו"ר כחול לבן - שלא החליט אם הוא ימין או מרכז - הייתה לקושש קולות מן הימין. הציבור הערבי התייחס אל עצמו כאל קולקטיב, בדיוק כמו החרדים.
מי שביקר בקלפיות במגזר ביום הבחירות, הבחין ברצון העז לשינוי. מי ששכח, ליברמן היה זה שליכד את המפלגות הערביות. בסבב הבחירות הראשון של הבחירות, המפלגות הערביות התפלגו והציבור הוציא להן כרטיס אדום. הן אולצו לשוב אל שולחן הדיונים, כאשר גם ראש הממשלה בנימין נתניהו תרם תרומה מכרעת לאיחוד מחדש. לראשונה, הערבים והיהודים הדמוקרטים השיגו הישג עצום בכנסת. הפעם כולם נהרו אל הקלפיות. כל אחד והאינטרס שלו. הערבים רוצים שוויון, הפסקת הריסת הבתים, הפסקת ההדרה ובעיקר הפסקת ההסתה.
הציבור הערבי התגייס בהמוניו. בבית הספר אל־פרדוס ברהט אפשר היה לראות קשישה חולה, שישבה לנוח בדרך לקלפי שלוש פעמים. הנחישות שלה היא שהביאה אותה לקלפי. כמו גם משותקים על כיסאות גלגלים, שהגיעו עם מלווים, כי הקול שלהם שווה לקולו של כל אזרח ביום זה, כולל נתניהו.
זה היה ניצחון מתוק. הבחנתי בגאווה על פניהם של פעילים רבים, שעבדו מסביב לשעון כדי להביא בוחרים אל הקלפיות.
לצד זה, היה גם חשש שהימין שוב יקים ממשלה. דבר אחד אי אפשר היה לקחת מהבוחרים - רובם המוחלט החליט שהוא לא צריך למנות לעצמו אפוטרופוס כדי לייצג אותו בכנסת ישראל. אם הוא צריך חבר כנסת שיפתור לו בעיה, הוא מתקשר ישירות לאיימן, סעיד, אחמד, מנסור, אמטאנס, עאידה והחברים האחרים בכנסת. מה שטוב לחרדים טוב גם לערבים.
עכשיו זו העת להתעשת ולא לפסול את חברי הכנסת הערבים מהשתתפות בקואליציה עתידית. זו גזענות כלפי מיליון אזרחים במדינה.