הקורונה הביאה לקריסה כמעט טוטאלית של עולם התרבות, כשהיא גובה הפסדים כלכליים עצומים ומשאירה את כל התעשייה שמתפרנסת ממנו בחוסר אונים משווע שמעיק על העתיד האישי והפיננסי.
לצד האומנים והשחקנים שנמצאים בפרונט, גם כל המערכת שסביבם נקלעה לתסבוכת: טכנאי סאונד, תאורנים, מובילי ציוד, אנשי יחסי ציבור, מפיקים, במאים, מעצבי תפאורות וכו', שמתקשים לראות את האור, על אף הניסיון של משרד התרבות לשדר שהחזרה לשגרה בפתח.
בפועל, הנחיות משרד הבריאות על צמצום מקומות הישיבה ושמירה על מרווחים יגרמו להפסדים כלכליים רבים יותר למוסדות התרבות השונים אף יותר מהמצב הנוכחי של סגירה. לכן, כף המאזניים נמצאת כעת בשר התרבות החדש, שיזכה לספתח בעייתי ביותר בכל פרמטר.
הדבר הראשון ששר התרבות הנכנס יצטרך לעשות יהיה לספק פתרון מיידי לאותם מוסדות ועובדים שמצויים בחלום בלהות. הוא יצטרך לשבת איתם, להקשיב לבעיותיהם ולגבש בשיתוף פעולה מלא איתם מתווה אפקטיבי שיסייע להם לשרוד עד שיחזרו מחדש לפעילות רגילה, בהנחה שחלקם יצליחו לשרוד את המכה.
נוסף לכך, צריך לדאוג לרווחתם של האומנים הוותיקים, שעוד טרום הקורונה הייתה בכי רע (ראו מקרי גבי שושן ז"ל וקובי רכט). במצב הנוכחי, חלקם עלולים למצוא עצמם זרוקים ברחוב ללא יכולת לשרוד. הדבר השלישי, והוא בגדר "חזון אחרית הימים", יהיה ליזום כמה שיותר פעילויות תרבות שיאפשרו לתעשייה לשגשג ולהרוות את צימאונו של הקהל, שצרך בתקופה זו תרבות רק דרך הרשתות החברתיות.