"היי, אתה יכול לתת לי יורו לבירה?”, שואל אותי ג’ימי, בריטי בעל ראש מלבני, ממש ביציאה מתחנת מטרו סן ז’רמן. אני לא יודע אם ג’ימי, אוהד ברמינגהם סיטי, הוא חוליגן, מנהיג כנופיה, אבל הוא בדיוק מסוג האנשים שבימים אלה משגיחים עליהם בצרפת בשבע עיניים.
הוא שמנמן ולובש חולצת נבחרת אנגליה שמסריחה מתערובת חריפה של זיעה ובירה. ככל הנראה הוא לא החליף את החולצה מאז המשחק במרסיי. מכנסיו קצרים ורחבים, וידיו מקועקעות בסמלי המועדון האהוב. גם השעה המוקדמת יחסית לא מונעת ממנו להיות שיכור, שפוך לחלוטין. “מה אתה, שוטר?” הוא שואל אחרי שאני מסרב לתת לו יורו ומתחיל לרחרח לגבי ההתפרעויות של חבריו בדרום צרפת. “עיתונאי? פאק אוף”. אני מתחפף.
על הפתיחה בסוף השבוע של יורו 2016, אליפות אירופה בכדורגל, האפילו העימותים הקשים שהתחוללו בין אוהדים אנגלים לרוסים במרסיי, ואף גרמו לפציעתם באורח אנוש של כמה מהם. במסגרת המהומות, מאות אוהדים התעמתו ברחובות העיר, השליכו בקבוקים וחפצים והחליפו מהלומות. המשטרה המקומית השתלטה על המהומה, בין היתר, בעזרת גז מדמיע. אתמול אף דווח שאוהד מצפון אירלנד מת בניס לאחר שמעד בעודו שיכור.
להיות חוליגן בריטי זה לא תחביב לסופי שבוע, זה מקצוע רציני. אומנם בלונדון חשבו ששנות ה־80 השחורות מאחוריהם, ועם זאת, המשטרה הבריטית עשתה לפני טורניר יורו 2016 כמיטב יכולתה כדי למנוע תקריות מביכות. כך למשל, היחידה ללוחמה בחוליגניזם לקחה את דרכוניהם של למעלה מאלף עושי צרות פוטנציאליים. היא פעלה לפי תקנה חדשה שלפיה שוטר יכול לעצור כל אוהד לתשאול עד שש שעות, ובסוף יוחלט אם להביא אותו בפני שופט ולהרחיקו מהטורניר.
זה לא עזר כי מסתבר שהחוליגנים רבים מדי. פרופסור אנתוני קינג מאוניברסיטת אקסטר באנגליה, שכתב ספרים על התנהגות אוהדי הכדורגל, מבחין בין החוליגנים המוכרים ובין הנורמליים בהם: אלה שביום־יום מתנהגים באופן נורמטיבי, ורק כשפורצת מהומה, הם מסירים את המסכות וחושפים את טבעם האמיתי.
“יש כמה סיבות עיקריות לפרוץ התגרות האלה”, מסביר פרופ’ קינג. “הראשונה היא אם יש עניין פוליטי מדיני מאחורי משחק, כמו אנגליה נגד גרמניה. אז צריך מאסה קריטית של אוהדים שתוביל, והפיצוץ הוא בלתי נמנע”.
מבול של אבנים
שנות ה־80 היו תקופת השגשוג של החוליגניזם הבריטי. הכדורגל היה מגרש המשחקים של בני המעמד הנמוך והבינוני מינוס, שהתרכזו ביציעי העמידה
הצפופים. האבטלה הגדולה והחיים הקשים מסביב הצמיחו את הפירמות, קבוצות חוליגנים מאורגנות ואלימות במיוחד. יש סיכוי לא רע שג’ימי, הבחור שפגשתי אתמול, השתייך ל”ברמינגהם זולוס” שנלחמו במשך שנים ב”ווילה הארדקור”, החוליגנים של אסטון וילה, היריבה העירונית.
לפני 14 שנה נסעתי ממנצ’סטר ללידס כדי לראות משחק בין מנצ’סטר יונייטד ללידס יונייטד. לא כל כך ידעתי אז פרטים על היריבות ההיסטורית בין יורקשייר ללנקשייר, אותה פוליטיקה פנימית שממנה הזהיר פרופ’ קינג. כשיצאנו מתחנת הרכבת, מיהרו לכוון אותנו שוטרים חמושים לאוטובוסים ממוגנים ומשם הובילו אותנו לאצטדיון. בדרך ספגנו מבול של אבנים ואיומים.
החשבון בין “הרד ארמי”, פירמת החוליגנים ממנצ’סטר, ל”לידס סרביס קרו” נמשך ביציעים, כשאוהדי לידס שרו שירים פוגעניים במיוחד על אסון התרסקות המטוס של מנצ’סטר יונייטד ב־1958. אין פייר־פליי בקרבות האלה. לחוליגנים של מנצ’סטר באותם ימים היה סלוגן: “לשלם זה להיכשל”. הם נסעו ברכבות, ואפילו טסו במטוסים בלי להוציא פאונד, שלא לדבר על לשלם על ארוחות במסעדות. אף אחד לא חשב לדבר איתם.
החוליגנים הפכו במהלך השנים לדמויות קאלט באי הבריטי, גיבורי תרבות. “כל מה שאנחנו רוצים זה משחק טוב וקרב אגרופים לעניין”, הסביר “הארי הכלב”, אחד האוהדים הידועים לשמצה של מילוול הלונדונית.
אפשר למצוא לא מעט סרטים על תרבות החוליגנים כמו “גרין סטריט” או “פוטבול פקטורי”. קס פננט, הבריון המפורסם מיציעי ווסטהאם יונייטד, כתב ספר רב מכר על הנושא. קולין בלייני, שריצה לא מעט זמן בכלא בגלל הפעילות החוליגנית שלו, הוציא את “השנים בצבא האדום” אחרי שאשתו לשעבר האיצה בו לשתף בחוויותיו משדה הקרב. “באים אלי ילדים בני 12 ומספרים שקראו את הספר שלי”, סיפר לא מזמן. “זה הספר הראשון שקראו בחייהם”. בלייני התבקש להסביר את ההצלחה המוזרה ואמר: “חוץ מהתרבות, האלימות והאופנה, יש כאן גם נושא של חברות. עזרה אחד לשני. אם בדור שלנו היו מלחמות, אז כנראה שהיינו מדברים עליהן, אבל פספסנו את מלחמת העולם השנייה. לכן אנחנו יוצאים למלחמות בצרפת”.
האסימון של הבריטים על הסכנה שבתופעה נפל כנראה סופית אחרי האסון שאירע באצטדיון הייזל, 1985, במהלך גמר גביע אירופה לאלופות בבריסל בין ליברפול ליובנטוס האיטלקית. אוהדים בריטים שיכורים התפרעו, ומהלחץ שנגרם ביציע 39 אוהדים איטלקים נרמסו למוות. ראשת הממשלה באותן שנים, מרגרט תאצ’ר, הקימה מטה למלחמה בחוליגניזם. נדרשו עוד כמה שנים של התפרעויות ואסונות, אבל יציעי העמידה נהרסו, ובמקומם הוצבו כיסאות נוחים. הגדר הגבוהה, שהקיפה את המגרש, הוסרה. מצלמות אבטחה תיעדו כל מהלך ביציע ומחוצה לו, ומי שהתפרע קיבל בראש: ממאסר ועד הרחקה מהמגרשים למשך שנים, כשבזמן משחק המורחק חייב לחתום בתחנת המשטרה.
“אתה מרגיש שהחיים שלך נגמרים”, סיפר בלייני, החוליגן בדימוס. “בזמן ההרחקה איבדתי עניין. אפילו לא רציתי לראות משחק של מנצ’סטר יונייטד. אתה נלחם בשבילם, מוכן למות למענם, ולפתע אתה אפילו לא רואה אותם”.
בירה כמו מים
ב־1992 הכדורגל האנגלי מיתג את עצמו מחדש עם השם הנוצץ “פרמיירליג”. חוזי עתק לפרסום, זכויות שידור. במקום שחקני כדורגל בריטים, רוב השחקנים הם זרים ואפילו בעלי המועדונים. מחיריהם של כרטיסי הכניסה עלו במאות אחוזים, והיום - מלבד עשירים - אפשר לראות במגרשים הרבה תיירים, ביניהם אלפי ישראלים. אותם חוליגנים בני המעמד הנמוך כבר לא יכולים להרשות לעצמם לראות את טוטנהאם.
היה זה קפטן מנצ’סטר יונייטד לשעבר, רוי קין, שכבר לא יכול היה לשתוק ואמר שמי שמגיע היום למגרש בא לשתות יין טוב ולאכול מאכלי גורמה, ובטח לא מבין בכדורגל כמו בימים עברו.
בעונת 2013/14 נעצרו באנגליה 2,273 איש במשחקיהן של 92 קבוצות מהליגות הבכירות - מספר אפסי לעומת שנות ה־60 וה־70 הפרועות, ועדיין פה ושם אפשר היה למצוא את אותם ניצנים שהבריטים כל כך חוששים מהם. ב־2009 שחרר משחק במזרח לונדון בין ווסטהאם ומילוול את כל הפחדים כשאוהדים פרצו למגרש בתגרה מאורגנת. אחד מהם נדקר. גם בשנה שעברה צ’לסי הלונדונית ביקרה בצרפת במסגרת ליגת האלופות, וכמה מאוהדיה הורידו מהרכבת בכוח נוסע שחור כשהם שרים: “אנחנו גזענים, אנחנו גזענים ואנחנו אוהבים את זה”.
היום חוליגנים כבר לא צריכים להיפגש ספונטנית במגרש כמו פעם. הם קובעים את המפגש ברשתות החברתיות או בהודעות לנייד, ושם משחררים אגרופים.
הייתי עם האוהדים האנגלים
במונדיאל בגרמניה ב־2006. אז היה חשש שמפגש עם החוליגנים הגרמנים ייצור בעיות, אבל הוא עבר יחסית בשלום. היו שם שוטרים בריטים במדים שהסתובבו בהמוניהם וערכו מעצרים מוקדמים.
הפעם, ביורו 2016, אולי אפשר היה לחוש שמשהו מרחף באוויר כשלפני הטורניר ג’יימס שיילר, הידוע בכינויו “החזיר ממרסיי”, הודיע שהוא מתכוון להגיע לצרפת. הוא קרא לחוליגנים הרוסים, עוד מביתו בוולינגבורו, להצטרף אליו בקרבות נגד המוסלמים המתגוררים במרסיי. שיילר כמובן זכה לביקור המשטרה הבריטית שאסרה עליו בכל מצב להגיע לטורניר בצרפת. שיילר, בן 50, זכה לכינוי “החזיר ממרסיי” אחרי שנעצר על ידי המשטרה הצרפתית בעקבות התפרעות חוליגנים לפני משחק של אנגליה נגד תוניסיה בגביע העולם ב־1998.
שיילר הוא לא רק חוליגן של מגרשי כדורגל. הוא מהחוליגנים שהאלימות היא חלק בלתי נפרד מהעולם העברייני שבו הם חיים. אחרי שנעצר למשך חודשיים בצרפת, הוא נכלא לשבע וחצי שנים בגלל שניהל רשת לסחר בסמים.
באנגליה כבר אומרים שיסיקו את המסקנות מההתפרעויות בסוף השבוע האחרון. שרת הספורט והתרבות, מריה איגל, הודיעה שמי שעומד מאחורי המהומות יועמד לדין. במשטרה ביקשו מאוהדים שאם יש להם תיעוד בסלולרי של אלימות, קריאות גזעניות או הומופוביות, שיעבירו אליהם להמשך טיפול.
רק שאין זמן לפעולה, ביום חמישי הקרוב אנגליה תפגוש את ויילס – דרבי בריטי שיכול להצית שריפה. זה לא יקרה במרסיי הרחוקה בצפון צרפת, אלא בעיר לאנס שנמצאת ממש מעבר לתעלה, במרחק יריקה. כבר עכשיו מספרים שמהאי הבריטי הגיעו לצרפת כחצי מיליון אוהדים, רובם בלי כרטיסים, כשהבירה מסביב נשפכת כמו מים. מדובר בקרקע המתאימה לגידול אלימות.
הכדורגל האנגלי לא זכה בטורניר כדורגל גדול כבר 50 שנה. הבעיה היא שרק חוליגנים מעלים אותו לכותרות, כמו במצב הנוכחי. גרי ליניקר, מי שבעבר היה חלוץ הנבחרת והיום נחשב אחד הפרשנים הבכירים, צייץ בטוויטר: “מה לא בסדר אצל האנשים האלה? פשוט בושה למדינה. אפשר לדבר על פרובוקציה של המשטרה, על אוהדים אחרים שעושים בעיות, אבל תמיד נדמה שזה קורה רק היכן שהאנגלים נמצאים”.