היורו הוא סתם תירוץ: נבחרת אלבניה משכיחה מהמדינה את העוני

הערב, במרסיי, נבחרת צרפת לא צריכה לפחד. עם כל הכלים הכבדים שיש לה, היא אמורה לנצח את נבחרת אלבניה בלי בעיות. אבל בזמן שיישמע ההמנון כדאי להסתכל בפנים האלבניות במגרש וביציע. יש סיכוי גדול שתראו שם דמעות. זה לא המעמד הספורטיבי, אלא ההיסטוריה והזהות שיכתיבו את הטון.
כמעט אף אחד מהאוהדים האלבנים שמסתובבים היום בצרפת לא גר באלבניה, הממוקמת בדרום-מזרח אירופה. רבים משחקני הנבחרת אפילו לא נולדו במדינה ובקושי ביקרו בה, אבל אלה השורשים החזקים שמשכו אותם לייצג את הסמל ואת הדגל.

“באנו לכאן מאוסטרליה”, מספר לי אקזים קזניצ’י, שהגיע ממלבורן עם אחיו, אלוהן, כדי לעודד את האנדרדוגים. “אם ישאלו אותי כשאני נוסע לחו”ל מי אני, אענה ‘אוסטרלי’, אבל כאן אני אלבני ותמיד אהיה אלבני. ככה חינכו אותנו בבית, לתרבות ולגאווה. אנחנו רואים כל משחק של הנבחרת הלאומית במחשב, קמים בשביל זה בארבע לפנות בוקר. אתה לא יכול לתאר לעצמך כמה חיכינו לרגע הזה. הניצחון לא כל כך חשוב לאוהדים שהגיעו לכאן, יותר חשוב שאנחנו ביחד”.

קזניצ’י מספר שמשפחתו ברחה לאוסטרליה מהמשטר הקומוניסטי באלבניה עוד בשנות ה־70. באוסטרליה קיימת היום אוכלוסיית מהגרים אלבנית די קטנה, לפי הנתונים הרשמיים רק 13 אלף, אבל באירופה המספרים הם עצומים. ההגירה הגדולה ביותר מהמדינה מאז מלחמת העולם השנייה נרשמה ב-1991, אחרי נפילת המשטר הקומוניסטי באלבניה ובעקבות המשבר הכלכלי הכבד שפקד אותה. 800 אלף איש עזבו, כמעט חצי מיליון מהם הגיעו ליוון.

המצב הלך והידרדר בעקבות התנודות המדיניות בחבל קוסובו, ש־90% מאוכלוסייתו הם אלבנים מוסלמים. מדובר בחבל שהיה טריטוריה אוטונומית סרבית, נלחם על עצמאותו ועבר מלחמה עקובה מדם במהלך שנות ה-90. העולם לא היה צריך להתמודד רק עם האלבנים שברחו, אלא גם עם האלבנים של קוסובו שחיפשו עתיד בטוח יותר למשפחתם.

“קוסובו נגד קוסובו"

שווייץ הייתה אחת המדינות קולטות ההגירה הגדולות ביותר. לפי ההערכות, 300 אלף פליטים הגיעו אליה, ביניהם ראג’יפ ואלמז ג’אקה, אלבנים מקוסובו, שהשתקעו בבזל. בני הזוג שלחו את ילדיהם גרניט וטאולנט ג’אקה לקבוצת ילדים מקומית, ושניהם הפכו במשך השנים לשחקני כדורגל בולטים. גרניט, הצעיר יותר, הוא כבר כוכב גדול. לא מזמן רכשה אותו ארסנל הלונדונית תמורת 30 מיליון ליש”ט. טאולנט הוא שחקן טוב, לא יותר מזה.

נבחרת שווייץ בחרה לקחת את גרניט, ואילו הנבחרת האלבנית ניצלה את העובדה שלטאולנט יש אזרחות ומיהרה להכליל אותו בסגל לאליפות אירופה.

בשבת האחרונה, בעיר לאנס, אלבניה שיחקה נגד שווייץ כשבהרכב השווייצרי שיחקו חמישה שחקנים בעלי שורשים אלבניים חזקים, ביניהם גרניט שאקה. טאולנט רץ ממול במדים האלבניים. שווייץ ניצחה 0:1, כשאת השער כבש דווקא שווייצרי אוריגינל.

“בשבילנו לא ממש משנה מי ניצח, כי חצי מנבחרת שווייץ היא אלבנית”, מסביר לי ארדו קנץ, יליד שווייץ, תושב ברן, שהגיע לעודד עם חבריו את אלבניה. “המשחק הזה בעצם היה אלבניה נגד אלבניה או קוסובו נגד קוסובו”.

זה היה משחקה הראשון של אלבניה בטורניר כדורגל גדול, ולכן ההתרגשות עלתה על גדותיה. אלבנים הגיעו מכל העולם והוציאו מהבוידם את הבגדים המסורתיים, כולל כובע הפליז. באחד היציעים נתלה שלט שעליו נכתב “מכל העולם התאספנו בשביל אלבניה”. בשלט אחר נכתב “מאוחדים אנחנו עומדים”.

לאלבנים שהגיעו חשוב לא פחות לשנות את התדמית הרעה שיצאה להם במשך השנים. כמעט מכולם אני שומע את המילים “מאפיה”, “סמים” או “סחר בנשים”. אני זוכר שתוכנית הרכב הבריטית “טופ גיר” צילמה פרק באלבניה, והמשימה הייתה לקנות מכונית שהבגאז’ שלה יהיה מספיק גדול בשביל להכניס גופה.

“אני ממש מקווה שהטורניר הזה יציג אותנו באור אחר מאיך שכולם רואים אותנו”, אומר לי אנדרי פרנדי, שהיגר לפני שש שנים לפלורידה. “יצא לנו שם לא טוב ואולי לפעמים בצדק, אבל אנחנו לא כאלה רעים. יש פה אנשים טובים ושמחים, והגיע הזמן שהעולם יראה את זה”.

פרנדי עומד מחוץ לאצטדיון בלאנס לבוש כולו אדום, כשדגל תלוי על גבו, ועל חולצתו נכתב “אוהב את אלבניה”. כשאני שואל אותו על העובדה שהוא גר בפלורידה, ומדוע הוא לא מתנתק מהעבר ופותח דף חדש, נדמה שהבחור החייכן קצת נעלב מהשאלה. “אני במאה מיליוני האחוזים אלבני וגם בגלגול הבא אהיה”, הוא מצהיר נאמנות.

ככל הנראה, הייתה זאת הזהות האלבנית שגרמה ללא מעט אנשים ביציע לשרוק בוז בכל פעם ששחקני שווייץ ואלון ברהמי ושרדן שאקירי, בעלי שורשים אלבניים מקוסובו, נגעו בכדור. מבחינת האוהדים, שני השחקנים הללו בחרו בסמל ובדגל הלא נכונים.

אנדרי פרנדי, אוהד אלבניה מפלורידה. צילום: אייל לוי

“הארץ הישנה"

אלבניה תמיד תיזכר כאחת הארצות שידעו לא מעט תהפוכות וסבלו מאי היציבות האזורית. המנהיג הקומוניסטי אנוור הוג’ה, ששלט שם עד יום מותו ב־1985, כל כך חשש מפלישה למדינה עד שהקים 700 אלף בונקרים, בונקר לכל ארבעה תושבים. כל תושב מגיל 12 עבר אימון ירי בקלצ’ניקוב, וכל משפחה הייתה אחראית על ניקיון הבונקר הפרטי. המיזם המטורף רוקן כמובן את קופת המדינה.

לא פלא שאחרי שהמשטר הקומוניסטי נפל, כולם רצו לברוח לחיים טובים יותר, אבל מה שפגע במדינה במיוחד הייתה בריחתם של המוחות האקדמיים. בעקבותיה נשארה המדינה הרחק מאחור, ענייה ומוכה.

ענף הספורט באלבניה עשוי להתמודד בקרוב עם סוגיית זהות נוספת. כבר ב־2008 הכריזה קוסובו על עצמאות, למרות המחאות הסרביות. היא לא חברה באו”ם בגלל וטו שהטילו הרוסים. בעוד ארצות הברית מכירה בה, ישראל לא.

ב־14 באוקטובר 2014, במסגרת מוקדמות אליפות אירופה, פגשה אלבניה את סרביה. לשתיים חשבון פתוח עוד ממלחמת קוסובו והמאבק על העצמאות.

מטעמי בטיחות, האוהדים האלבנים לא הורשו להיכנס לאצטדיון בבלגרד, אבל הם החדירו טיסן לתחומי המגרש ועליו דגל עם כיתוב הקורא לעצמאות קוסובו.

אחד השחקנים הסרבים הוריד את הדגל מהטיסן באגרסיביות מופגנת, אוהדים סרבים פרצו למגרש וניסו לתקוף את השחקנים האלבנים, והמשחק פוצץ.

במאי האחרון הקונגרס של פיפ”א, התאחדות הכדורגל העולמית, עשה מעשה והחליט ברוב של 141 בעד ו־23 נגד, לכלול את קוסובו כחברה עצמאית בארגון. המשמעות היא שיש לקוסובו כיום נבחרת לאומית שיכולה להתחרות במסגרות רשמיות. כעת לכדורגלנים, בני המהגרים האלבנים, אין רק התלבטות בין אלבניה לארץ מגוריהם, אלא גם בין אלבניה לקוסובו.

“אנחנו מעודדים את הנבחרת הלאומית שלנו וגם את אלבניה”, הסביר לי אלבן ספחיו, שהגיע לצרפת מקוסובו. “אנחנו ארץ עצמאית, יש לנו נבחרת לאומית, אבל תמיד נלך אחרי הדגל האלבני ולא נשכח כמה אנשים מתו למענו. היום, בזמן המשחק, תלך בקוסובו, בטירנה, בבזל, בברלין - בכל מקום שחיים בו אלבנים אנשים ישבו ויתפללו לניצחון. רק שעם כל הכבוד, התוצאה לא חשובה כמו ההיסטוריה”.

כולם מדברים בערגה על אלבניה, המולדת, אבל לא כל כך משתוקקים לחזור לחיות שם. “למה לא?” שואל טוני שטין שהגיע מברן שבשווייץ. “אתה היית עוזב את ישראל עם כל הפצצות וההרוגים שיש אצלכם?”.

עוד לפני שאני מספיק לענות מתערב ארדו קנץ, שעומד לידו. “אני לא הייתי חוזר לאלבניה”, הוא קובע. “נולדתי בשווייץ והחיים שם טובים. היום זאת הארץ שלי. אלבניה היא הארץ הישנה, והאליפות הזאת לא תשנה בה הרבה. השחיתות תמשיך להרוס כל חלקה טובה”.

“זאת ארץ מקסימה”, אומר מצדו האוהד אקזים קזניצ’י. “ביקרתי שם עם המשפחה. בצפון יש לך הרים ובדרום יש חופים מרהיבים. רק כל כך חבל שהרסו אותה, כי מי לא היה רוצה לגור במדינה שלו? באוסטרליה יש אינטגרציה, אבל תמיד יהיה מי שיזכיר לנו שאנחנו אלבנים, זרים”.

עד לא מזמן אף אחד לא ספר את אלבניה, בטח לא בספורט. זאת הייתה נבחרת כדורגל פרימיטיבית שנשארה תמיד בתחתית. אבל היום כבר אי אפשר להתעלם ממנה. ההשתתפות בטורניר גדול היא משהו שישראל רק יכולה לחלום עליו, ובמוקדמות אליפות העולם הקרובות אנחנו מתמודדים איתם ראש בראש.

“ידידי היקר, אני חייב להיפרד ממך”, אומר לי ארדו קנץ לפני שנכנס לאצטדיון. “אני מקווה ששיניתי את הדעה שלך עלינו ואל תשכח להחזיק אצבעות. מגיע לנו”.