רגע לפני שנפרדים מהאלופה החדשה ומהמשתתפות היקרות, עשרה דברים שלא כדאי שנשכח לקראת היורו הבא.



1. לקצר, לצמצם. 24 משתתפות גרמו לשלב הראשון להיות פיהוקון מתמשך. נבחרות משובחות השקיעו כמה שפחות כדי להוציא כמה שיותר.


הרי מה הייתה התוצאה הנפוצה בשלב הבתים? 0-1 (תוצאה שנרשמה עשר פעמים). הלו, זו אליפות אירופה, לכאן אמורה להתנקז העילית אחרי סינון, ולא אלבניה.



2. לא לבנות יותר על אנגליה. כדאי שנשנן למרות שאני מבטיח שבעוד שלוש וחצי שנים נספר שדלה אלי התבגר, שקיין לא מפסיק להפגיז ולמאמן החדש יש סטייל שונה. הכרטיסים ייחטפו, החולצות יאזלו, ובזמן אמת אנגליה כהרגלה תיחנק, כמו ב־50 השנים האחרונות. זה עניין של אופי ויציאה מפרופורציות. כשיגידו "אומת הכדורגל", אתם תזכירו את ההפסד לאיסלנד.



3. להזכיר לגרמניה להביא חלוץ אמיתי ולא תואם גצה. לא ברור איך אחד המאמנים האינטליגנטים בעולם בונה על שחקן שגירד את קצה הספסל בבאיירן מינכן. גרמניה היא מדינה שיש בה יותר מ־80 מיליון תושבים, גברים שקמים בבוקר ואוכלים בשר, והיא חייבת למצוא חלוץ 9 אמיתי חוץ ממריו גומז. אי אפשר לאלתר. כשהיו חייבים לנצל את יתרון האיכות מול צרפת, לא היה מי שיבקיע.



מדינה בגודל של שכונה בהרצליה כבשה את אירופה



4. כשיגידו לכם שלישראל אין פוטנציאל, תמיד אפשר לספר עוד סיפור נפלא על איסלנד, מדינה בגודל של שכונה בהרצליה שהיה צריך לפנות רק באמצעות צו משופט. איסלנד מסיימת טורניר גדול ראשון עם שני ניצחונות, שתי תוצאות תיקו והפסד, כשבכל משחק היא מבקיעה לפחות שער אחד. פול ריספקט.



5. ניקח מהיורו הזה למזכרת את האוהדים, זה בטוח. זה לא היה עידוד נבחרות מסורתי, זה דמה יותר לאולטראס של קבוצות. ססגוני, מלא תשוקה, ובטח לא נשכח את איסלנד עם מחיאת הכפיים הוויקינגיות, שכנראה יאומצו בחום ובוודאי את האוהדים הצפון־אירים, שהכירו לעולם את וויל גריג, שלא שיחק דקה, אבל זכה בתהילת עולם. אגב, ביורו הבא גריג יהיה בן 29, כך שאם ישמור על מקום בספסל ואם צפון אירלנד שוב תפתיע, נמשיך במסיבה בדיוק מהיכן שהפסקנו.



6. לא נשכח שאירופה הקלאסית הפכה לכפר קטן. משחק שולי בין שווייץ לאלבניה הפך לדרבי פרטי בין פליטי קוסובו לארץ מוצאם. כן, שווייץ, האומה הלבנבנה שמזוהה בעיקר עם בנקים ושוקולד, מובלת כעת על ידי שאקירי ושאקה. וזה מצטרף לאוזיל, הטורקי, שעל יכולתו קמה ונופלת גרמניה, ובטח זלאטן איברהימוביץ', בן לאבא בוסני ואמא קרואטית, שהיה ונשאר שוודיה לטוב ולרע.



7. אל תשכחו בבקשה את ג'יאנלואיג'י בופון, האיטלקי, בן ה־38, שזה כנראה היורו האחרון שלו. מגדולי השוערים בכל הזמנים וכנראה גם מגדולי הספורטאים. התמונות אחרי ההפסד לגרמניה, בפנדלים, כשהוא בוכה ומחבק את יריביו, מראות כמה לב יש לשוער שכבר ראה וזכה בהכל.



האלופה הבאה?




8. לעומת בופון, בעוד ארבע שנים תהיה כנראה לדור הזהב הבלגי עוד הזדמנות להראות מה הוא שווה. דה בריינה יהיה בן 29, לוקאקו בן 27 והזאר גם בן 29. זה בדיוק השפיץ של השיא. רק שהזאר, הקפטן, יצטרך להיפטר מהשכונתיות המעצבנת. ברבע הגמר, נגד וויילס, הוא ניסה לבד להציל את המולדת, התעלם מהכישרון שיש סביבו. אם הבלגים לא יאיימו על תואר עולמי, או אירופי, זה יהיה פספוס ענק.



9. לא יודע מה יהיה בעוד שנתיים בגביע העולם, או בעוד ארבע ביורו, אבל את ההופעה והמחויבות של גארת' בייל יצטרכו בקרדיף לתרגם לאיזו מדליית הוקרה. בעולם הממוסחר, שבו אנחנו חיים, זה לא כל כך מובן מאליו שספורטאי־על קורע את עצמו לטובת מדינה שאין לה סיכוי לאיים על התואר, ו־וויילס עדיין לא מתקרבת לממדיה של פורטוגל.



10. אני מקווה שלא פתחתי פה, אבל בניגוד לתחזיות הקודרות, היורו עבר בשלום. לא דאע"ש והעורפים ולא תאי טרור רדומים בפרברי פריז. כמה שיכורים אנגלים ורוסים הצליחו להרוס רק את שולי החגיגה. לכן כשרוצים, אז יכולים, וכמה שאמרנו שאפשר לוותר ולצמצם, שלשום הייתי בקריז כשקלטתי שאין משחק על המקום השלישי.