אחרי ההדחה מ"משחקי השף" (רשת 13) אופיר גוטמן מספרת על הפרעות האכילה שבעקבותיהן גילתה את האהבה למטבח ועל העבודה התובענית והחוויות הקשות במסעדות בצרפת, ומסבירה מדוע היא לא מתכוונת לקחת חלק במרוץ אחרי כוכבי מישלן
טליה לוין | צילום: יוסי אלוני
צפיתם בשבוע שעבר בפרק ההדחה המפתיע של "משחקי השף" (רשת 13) ותפסתם את הראש אחרי ההדחה הכואבת של אופיר גוטמן מהקבוצה האדומה של אסף גרניט? אתם לא לבד. גוטמן הייתה אחת המתמודדות המובילות בתוכנית, והצליחה להיכנס ללב הצופים כבר באודישן הראשון, שכמעט התפספס לה.
אבל לפני שנגיע לסיבה שהובילה להדחה המוקדמת, ניקח כמה צעדים אחורה, עבור מי שפספס. גוטמן היא בת 28, קיבוצניקית מרמת יוחנן שכבר בכיתה ט', אחרי שחתכה סלט ואכלה פתיתים בחדר האוכל של הקיבוץ, החליטה שהיא רוצה להתעסק בקולינריה.
ההורים, שאין להם קשר לבישול ולא הבינו מאיפה זה הגיע, פרגנו. אבל אז האהבה לאוכל התפתחה לאובססיה והדיאטה שעשתה יצאה משליטה והתפתחה להפרעות אכילה. גוטמן תפסה את עצמה בזמן והצליחה לצאת מזה. על הדרך היא גילתה אהבה חדשה.
"אני מניחה שאם לא הייתי עוברת את מה שעברתי אולי לא הייתי מגיעה לעסוק בקולינריה", היא מספרת כשאנו ישובות בבית קפה תל־אביבי על כוס קפה קר.
גוטמן מגיעה לפגישה לבושה בחולצה של "סון רון", העסק שלה ושל אחיה רותם - מסעדת רחוב מוצלחת הממוקמת ברחוב יהודה הלוי בתל אביב. "העיסוק האובססיבי שלי באוכל גרם לי לפטם אנשים ולבשל לאחרים, אחרי שאני בעצמי עשיתי דיאטת כסאח", היא אומרת. "בסופו של דבר טיפלתי בעצמי והבנתי שאוכל יכול להיות תרפיה".
משמעת צרפתית
הדרך של גוטמן מחדרי האוכל הקיבוציים אל מסעדות מעוטרות בכוכבי מישלן עברה בצרפת. "בכיתה ט', כשכבר ידעתי שאני רוצה לעסוק בתחום באופן מקצועי, התחלתי לעבוד במסעדות שונות", היא מספרת. "באחת מהן היה שף שלמד בבית הספר הגבוה לקולינריה בליון. הוא סיפר לי על המוסד ואני, שהייתי ילדה של אמא ואבא ואפילו לא עברתי לגור בתל אביב, החלטתי שאני טסה".
היא חסכה שקל לשקל כדי לממן את הלימודים ובסוף הצליחה לקבל מלגה מיוחדת ל"פול בוקוז", אחד מבתי הספר הנחשבים לקולינריה. "במשך שנה שלמה עשיתי ראיונות ומבחנים, למדתי צרפתית מאפס ופתאום אמרו לי שהתקבלתי", היא מספרת. "הגעתי לשם בגיל 22, בדיעבד זה אולי היה מוקדם מדי, ונשארתי שלוש שנים וחצי. אלו היו שנים נפלאות וקשות כאחד".
לא היה בך פחד?
"האהבה למקצוע נתנה לי כל כך הרבה מוטיבציה, שידעתי שגם אם אני לא יודעת הכל בבישול, אסתדר. מה שהדאיג אותי יותר היה השפה והמנטליות, להגיע למקום שבו אני לא מכירה אף אחד. בסופו של דבר, שם הבנתי כמה אני אוהבת את ישראל, את האוכל הישראלי, וכמה אין לנו מקום אחר".
תסבירי.
"בסגנון הבישול, תמיד נמשכתי למטבח העילי. אני מאוד אוהבת עבודה עם פינצטות ועלים מיוחדים, ואין ספק שללמוד שם אוכל מישלני היה מושלם עבורי. אבל תוך כדי לימודים עשיתי כמה סטאז'ים במסעדות עם כוכבי מישלן, והיו לי חוויות קשות. ראיתי את ההבדל בין ישראל לצרפת. המטבח קשוח והשאיפה למצוינות מטורפת. למשל אסור לדבר במטבח. פעם אחת קולגה שאלה אותי שאלה בקשר למתכון, עניתי לה, ושף בכיר הוריד אותי לנקות את המרתף במשך שעתיים כעונש. העבודה אינטנסיבית, משבע בבוקר עד אחת בלילה את רק עובדת, עם חצי שעה הפסקה באמצע".
אחרי הנוקשות הצרפתית, התקשתה גוטמן בצילומי "משחקי השף", שדרשו ממנה לדבר עם הצלמים תוך כדי בישול ולעבוד כשברקע חברי הצוות מדברים, שרים ולפעמים גם צועקים. "אני לא רגילה לעבוד ולדבר, זה קשה לי", היא אומרת.
"אחרי המשמעת הצרפתית זה נראה לי מוזר ואפילו בלתי אפשרי לשיר ולצחוק תוך כדי עבודה. באתי מעולם אחר לגמרי וזה כמעט הכשיל אותי באודישן הראשון. דיברתי, לא שמתי לב לזמנים והגשתי מנה שאני עד היום לא מבינה איך העבירו אותי איתה. הייתי בטוחה שיתחשבו בי כשיראו שאני לא מספיקה כלום כי אני מדברת עם צוות הצילום, אבל הכל כל כך מקצועי ולא ויתרו לי על דבר".
השף מושיק רוט אכן לא העביר את גוטמן באודישן הראשון, אבל למרות ההתרגשות וחוסר הדיוק בזמנים, היא הצליחה להיכנס ללב שלושת השופטים האחרים, שהצליחו לזהות שיש בה משהו.
בהמשך, במשימות היחיד גוטמן כיכבה, כמעט תמיד נבחרה לאחד משני המקומות הראשונים, אולם במשימות הקבוצתיות היא בלטה פחות. "אולי בגלל שאני יחסית שקטה ומתכנסת בתוך עצמי", היא מסבירה. "אני לא יודעת לשחק משחק מול מצלמות או להתבלט, זו לא אני. אני מרגישה זורחת במיוחד במשימות האישיות, למרות שאני חיית סרוויסים ומתפקדת הכי טוב בלחץ ובעומס. זה מחיה אותי, מעיר אותי. אולי יש לי מראה של בחורה ביישנית, מופנמת, אבל בתור שפית-מנהלת אני יכולה להיות קשוחה. יש לי סטנדרטים גבוהים, חשובים לי המשמעת והדיוק. בכל זאת, התחנכתי בצרפת".
ומה קרה לך בהדחה?
"זה לא היה הזמן שלי ללכת, אבל הגעתי לשלב הזה בתקופה הכי אינטנסיבית בחיים שלי, וזה מה שהשפיע עליי. הייתי אחרי החלמה מקורונה ועברתי פרידה קשה. בלילה שלפני הצילומים ישנתי רק שעה כך שלא הייתי מרוכזת. גם במשימה הקבוצתית הרגשתי שאין לי כוחות בגוף, לא הצלחתי להתמודד".
ב"משחקי השף", המתמודדים לא יודעים מה מצפה להם. מרגע הכרזת המשימה הם צריכים להמציא ממוחם הקודח מתכון שיעמוד בציפיות הגבוהות של השופטים. "בין הצילומים הקפדתי ללמוד בעל פה מתכונים מסוגים שונים ולקרוא המון ספרים, גם מתקופת הלימודים כדי להיות חדה. כמעט בכל משימה היו רצים לי רעיונות בלי סוף בראש, אבל במשימת ההדחה עברו דקות ארוכות עד שהתפקסתי על מנה ובסוף בזבזתי זמן יקר", היא מסבירה.
לחשוב עסקי
בשנה השלישית שלה בצרפת התמחתה גוטמן בפטיסרי ועבדה כסו־שף במסעדת מישלן. בעודה מקבלת הצעות להמשך הקריירה, החליטה שהיא חייבת לחזור לישראל כמה שיותר מהר.
צרפת, מישלן, ובכל זאת בחרת לפתוח מסעדת רחוב בתל אביב.
"בבית הספר לימדו אותנו מנהל עסקים, לחשוב עסקי. המחשבה הייתה בין היתר גם כלכלית. המרוץ למישלן והמרוץ אחרי כוכבים הוא לאו דווקא המפתח לאושר. מה גם שאני לא רואה את עצמי מקדישה ימים ולילות רק לזה. התחום תובעני מאוד.כשרותם אחי הציע שנעשה משהו ביחד, הזמנתי אותו לליון ואכלנו במשך שבועיים במסעדת טנדורי קטנה של מהגרים, שהייתה מתחת לבית. הבנו מיד שזה הכיוון, והחלטתי לעשות אדפטציה ישראלית וליישם אותה בארץ. ה'סון רון' זה האוכל רחוב שלי, עם השפעות מהודו ומצרפת. הטעמים הם בין ישראל להודו, בתנור טנדורי שהבאתי מהודו, ומצרפת מגיע הדיוק. אני מאוד אוהבת להשתמש בתבלינים, אוהבת אוכל עם כוח ועוצמה, אוכל שאי אפשר להישאר אליו אדיש וזה מה שחשוב לי להעביר".
השופטים ממשחקי השף כבר באו לאכול אצלך במסעדה?
"אסף ויוסי היו ונהנו. מושיק הבטיח שיבוא".
לפני שפתחה את המסעדה עם אחיה, הספיקה לעבוד במסעדת "משייה" אצל יוסי שטרית, שופט "משחקי השף". "זו חוויה מדהימה, הופתעתי לראות עד כמה הרמה שם גבוהה", היא אומרת.
ההשתתפות שלה בתוכנית הריאליטי הייתה חלק ממהלך אסטרטגי מחושב. "ידעתי שכדי לקדם את המסעדה כדאי לי ללכת, ראיתי את התוכנית מהעונה הראשונה שלה וידעתי שזו חוויה מדהימה. אני מודה שפחדתי להיות בחברה של אנשים כל כך מקצועיים", היא אומרת.
למרות שברזומה שלך לימודים בצרפת, עבודה במסעדת מישלן ועסק משלך?
"כן, מגיעים לתוכנית אנשים עם המון ניסיון, יותר משלי. לא היה לי ברור שבאמת אתקבל. מאוד רציתי".
איך הייתה ההתמודדות הקבוצתית? בכל זאת, זה עולם שבו כל אחד רוצה לנצח.
"כקבוצה הפכנו לחברים טובים מעבר לתוכנית. לאסף היה חשוב לגבש אותנו, והוא הצליח. אנחנו עד היום בקשר יומיומי ואני אוהבת את כולם. את המשימות הקבוצתיות ראיתי כמשהו מקצועי. אם יש משהו לעשות, אעשה אותו על הצד הטוב ביותר".
את מרגישה שמשהו בתוכנית שינה את אופן העבודה שלך?
"בגלל שבמסעדה אני חשופה ללקוחות, בזמן סרוויס אני מנסה להתנהל כאילו יש עליי מצלמות, כמו ב'משחקי השף'. לא תמיד קל לעבוד בלחץ ולהיראות פוטוגנית כלפי חוץ, להיות נחמדה ולחייך לאנשים. המחשבה שמצלמים אותי מחייבת אותי להישאר רגועה ומסבירת פנים. אז זה עוד פלוס שלקחתי מההשתתפות ב'משחקי השף', חוץ מכלים להתמודדות עם הלחץ".
בדיעבד, אחרי צפייה בפרקים, היית משנה משהו?
"אני צופה בפרקים ורואה שהלך לי די טוב, ויש בי תחושת החמצה, שלא הייתי מרוכזת כמו שצריך והודחתי באמת על שטות. מצד שני, אי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור. זה היה מצב נתון שיכול היה לקרות לכל אחד. בסך הכל התגובות שאני מקבלת מאוד חיוביות, ואני שמחה שיצאתי מי שאני שם, הכי אותנטית".
אז השלב הבא הוא לא מסעדת מישלן, כמו אסף גרניט?
"אני לא רוצה מישלן, אני חושבת שצריך לפנות את הזמן לעצמך. לא רוצה שכל החיים שלי יהיו בתוך העבודה. עבודה של שף לא צריכה להיות חסרת פרופורציה. ועדיין, יש לי הרבה חלומות, למשל להגדיל את העסק, לפתוח עוד סניפים, אולי להתעסק גם בפטיסרי. כרגע אני מייצרת בבית גלידה לעצמי, אז הכל פתוח".