בקורס החדש המכשיר עולים שהגיעו ארצה מאוקראינה ומרוסיה בעקבות המלחמה, לעבוד כשפים וכקונדיטורים בישראל, לא מדברים על פוליטיקה, גם לא בשיחות מסדרון. הכל נסוב שם רק סביב אוכל, מתכונים ומנות שהחבר'ה לומדים להכין, בתקווה שיצליחו בתום הקורס להשתלב בענף המסעדנות בארץ.
"אני גר כיום בבניין שקרוב לחדר כושר. אני שוקל אולי לפתוח שם משהו של אוכל בריא למתאמנים", אומר יוליאן רומנובסקי מבאר שבע, שהגיע ארצה לפני כשנה מהעיר טולה שברוסיה עם אשתו ושלושה ילדים. "כולם פה עושים יוגה בפארק או מתאמנים בחדר כושר ואחר כך הולכים לאכול פיתה ופלאפל, לא בדיוק שומרים. אני מחובר לאוכל בריא ואולי אצליח בעתיד לפתוח מקום משלי".
כ־20 עולים, שלרובם קשר זה או אחר לתחום הקולינריה, משתתפים בימים אלה בקורס בן 16 מפגשים מרוכזים שמעביר השף והמרצה יונתן מצליח במכללת השף בבאר שבע. לאורך השיעורים לומדים המשתתפים כיצד לאפות לחמים ומאפי בוקר, לטפל בירקות ובקטניות, מתאמנים בביצוע חיתוכים, מתמקצעים בטכניקות מהמטבח האיטלקי, מתמקדים בהכנה נכונה של בשר ודגים, וגם לומדים מושגים בעברית מעולם הקולינריה.
הקורס, המוצע לעולים החדשים בחינם, נפתח על ידי מרכז לאודר לקידום תעסוקה בנגב - יוזמה פילנתרופית מיסודם של רונלד לאודר ו־JNF ארצות הברית - במטרה לסייע לעולים בחייהם החדשים בארץ ובמקביל להתמודד עם המחסור בעובדים בענף המסעדנות.
״מרכז לאודר ליווה בשנה וחצי האחרונות כאלף עולים. מדובר בעלייה המגיעה עם מיומנויות מקצועיות ויכולה לתת מענה למחסור בכוח אדם בענפים מרכזיים של המשק הישראלי", אומרת קרן כהן, מנהלת מרכז לאודר לקידום תעסוקה בנגב. "תרבות הקולינריה הישראלית שונה מזו של מדינות המוצא. הקורס מצליח לתת מענה לכך, ובסיומו אנו ממשיכים ללוות את העולים עד למציאת תעסוקה בענף״.
לומדים על פלאפל
רומנובסקי, 38, הוא כאמור אחד ממשתתפי הקורס. "ברוסיה עבדתי בקהילה היהודית", הוא מספר. "חלק מהעבודה שלי הייתה ניהול של מטבח מבחינת קניות וארגון הצוות. בישול תמיד עניין אותי. בשנתיים האחרונות אני יותר בקטע של אוכל בריא. מה שלרוב מבשלים בכל העולם, ובמיוחד בארץ, זה לא אוכל בריא.
"החלטתי ללכת לקורס הזה מפני שאחד החלומות שלי - לא יודע אם זה אכן יתגשם בזמן הקרוב - הוא לפתוח מסעדה קטנה של אוכל בריא. אומנם ב־16 מפגשים אני לא יכול להפוך לטבח 100%, אבל אני מקבל מושגים כלליים, מבין מה זה דורש להיות עובד במטבח של מסעדה להבדיל מלבשל במטבח הביתי שלך. למדתי גם כל מיני טכניקות, מתכונים".
מבחינת סוגי האוכל, משהו הפתיע אותך?
"לגבי אוכל ישראלי למשל, למדנו על פיתה, פלאפל וסלטים, שאולי למי שהגיע מרוסיה, היו קצת חריפים. אבל לגבי שאר המאכלים, הרי שהיום העולם הוא גלובלי. לא משנה אם זה אוכל איטלקי, סושי, או המבורגר - שום דבר לא הפתיע אותי, כי היום בכל מקום בעולם את יכולה לאכול הכל. עולים חדשים שהגיעו עכשיו ארצה הם לא העולים שהגיעו לפני 30 שנה.
"מי שבא לפני 30 שנה לא שמע אולי על סושי וסביצ'ה. לעומת זאת, תבואי עכשיו למסעדה בעיר טולה, לא יציעו לך מרק בורשט וקרטושקה (תפוח אדמה: א"ש), אלא סושי. לכן החשיבות של הקורס הזה היא לאו דווקא בהכרת המאכלים, אלא יותר בטכניקות מקצועיות ולימוד הכנת מנות שישראלים אוהבים לאכול ושמכינים אותן ברוב המסעדות בארץ".
"המטרה שלנו היא לתת לעולים טכניקות בישול לפי המטבח הקלאסי. זאת, על מנת להעניק להם הכשרה המאפשרת עבודה בתחום הקולינריה בישראל", אומר מצליח, המעביר את הקורס. "ישנן למשל טכניקות שאינן מוכרות במדינות המוצא כמו הכנת פסטה במכונת פסטה. אנו מעניקים גם ניסיון בבישול המתאים לדרישות הכשרות במסעדות השונות בישראל. הלימוד במכללת השף מאפשר גם חשיפה לציוד מקצועי, חומרי גלם איכותיים וכן פיתוח יכולות עבודת צוות הנדרשות במטבח המקצועי״.
כאמור, את רוחות המלחמה שהחלו ב־24 בפברואר 2022, תלמידי הקורס משתדלים להשאיר מאחור. "אנחנו לא מדברים בינינו על פוליטיקה", אומר רומנובסקי. "כולם מבינים שזה מצב קשה. אשתי נולדה באודסה שבאוקראינה. אני עצמי למדתי באוקראינה והילדים שלי נולדו שם. אפשר לראות הרבה משפחות מעורבות של רוסים ואוקראינים. כולם מבינים שאנחנו נמצאים עכשיו במדינה חדשה. לכן לא מדברים על המלחמה, לא נכנסים לדברים האלה. אני עצמי התאקלמתי בסדר גמור בישראל. הייתי בארץ כמה פעמים בשנים האחרונות, אני יודע עברית. להבדיל ממני, יש אנשים שהגיעו ממש במצב חירום, כמו פליטים. להם יותר קשה".
"למשפחה שלנו הייתה מסעדה בעיר צ'רניגוב באוקראינה", מספר דמיטרי גולידוב, 39, מאשקלון, שהגיע ארצה כחודשיים לאחר פרוץ המלחמה עם אשתו ושלושת ילדיהם. "כל המשפחה שלנו עבדה במסעדה. למדתי לימודי שף, ויחד עם אשתי בישלנו במסעדה. אמא של אשתי הייתה הקונדיטורית. המסעדה שלנו, Khutorok, הייתה מסעדה אוקראינית אותנטית, אחת הוותיקות. זה היה אוכל אוקראיני מסורתי שהכינו יהודים (הוא צוחק). חגגו אצלנו חתונות, ימי הולדת. כאן המטבח לגמרי שונה ממה שבישלנו במסעדה.
"שם בישלנו בורשט, ורניקי (כיסונים ממולאים: א"ש), פרשמק (סלט דג מלוח: א"ש) ועוד, ואילו פה זה איטלקי, אסיאתי. אני אומנם מכיר את המנות האלה, הייתי אוכל אותן, אבל לפני כן לא הכנתי אותן. אז עכשיו אני גם לומד להכין את המתכונים האלה. כרגע אני לא עובד, לומד בקורס בתקווה לעבוד במקצוע הזה. הייתי רוצה לעבוד כטבח, אבל נראה מה שיצא".
איך בכלל התאקלמתם בארץ?
"השארנו באוקראינה בית, מכונית, את המסעדה שעומדת סגורה ושאנחנו עדיין משלמים את המסים שלה. זה לא פשוט. כשהחלה המלחמה, ישבנו שבועיים במרתף עם הילדים. כל הלילה רוסיה הפציצה, לא היו חשמל ומים. שאבנו מים מהבאר. אשתי מתגעגעת לבית שלנו שם, הילדים כבר התרגלו לישראל, ואני כאמור נמצא בחיפושי עבודה עכשיו. אני אוהב לבשל, מקווה שאמצא עבודה".
מחר, ב־24 באוגוסט, חל יום העצמאות האוקראיני. "היינו רוצים מאוד שהזמן יחזור ללפני המלחמה. אין אוקראיני שלא רוצה לחזור הביתה", אומר גולידוב. "אנחנו מתגעגעים, אבל גם מבינים ששם החיים כבר אחרים לגמרי. גם כל החברים שלנו כבר לא שם. אנחנו מבינים שמה שהיה כבר לא יחזור, ובונים את החיים שלנו בישראל. על פוליטיקה אנחנו לא מדברים בינינו בקורס. אני למשל מסיע איתי לקורס מישהי שהגיעה מרוסיה. מלחמה זה נושא שלא מדברים עליו. כאן כולנו מכינים אוכל. כולנו חברים".
"הגענו במצב נוראי"
"מצאתי בקורס חברים גם מאוקראינה וגם מרוסיה. עם כולם אני ביחסים טובים", אומרת אינה בס, 56, מבאר שבע, שעלתה ארצה עם בנה מאודסה, חודשיים לאחר תחילת המלחמה.
באוקראינה היא לא עסקה בתחום הקולינריה, "אבל תמיד, כבר מגיל 15, מאוד אהבתי לבשל ולאפות", היא מספרת. "בבית אני נוהגת לבשל מטבח אוקראיני וגם מטבח יהודי מסורתי, מתכונים שסבתא שלי לימדה אותי מהילדות כמו למשל גפילטע פיש. אני גם מקפידה על כשרות, אף פעם לא מערבבת בשר עם חלב. במטבח האוקראיני הכל מתערבב עם חלב ובשר. אבל אני עושה מרק בורשט עם שמנת אבל בלי בשר. זה יוצא מאוד טעים. מכינה פלמני (כיסונים) ממולאים בבשר, אבל אף פעם לא אגיש אותם עם שמנת".
מדוע בחרת ללמוד בקורס?
"חשבתי שאולי זה יעזור לי בעתיד למצוא עבודה בענף. באוקראינה הייתי גננת וגם ספרית. תמיד אהבתי לבשל, תמיד חלמתי לעבוד כטבחית, אבל לא יכולתי להרשות לעצמי שם את הקורסים האלה שהיו מאוד יקרים. בקורס עכשיו מלמדים הרבה מטבחים, איטלקי, יפני, אסיאתי, ועוד. יש הרבה מתכונים שונים, סלטים שונים, קינוחים. מאוד אהבתי למשל להכין טירמיסו. המורה שלנו מאוד טוב, הלימודים מעניינים, אני מאוד מרוצה".
יש געגועים לאוקראינה?
"קודם כל, אני נגד מלחמות. ההורים וסבתא שלי חוו את מלחמת העולם השנייה. אף אחד לא האמין שדבר כזה יקרה שוב. אני לא מאחלת מלחמה לאף אחד. רוצה שיהיה שלום בכל מקום. אני מאוד מודה לכל מי שעוזר לנו פה בישראל, גם כלכלית וגם מורלית, אם זה הממשלה או האנשים מסביב. הגענו לכאן בסטרס, במצב נוראי. אם לא התמיכה, לא הייתי מחזיקה מעמד. קיווינו שהמלחמה תסתיים מהר, אבל עד היום היא לא הסתיימה. אני עוקבת אחרי החדשות, עוקבת אחרי מה שקורה באודסה, זה מאוד קשה. כבר לא נשאר שם אף אחד שהכרתי".
בס מודה שהיא מתגעגעת, אבל לא הייתה רוצה לחזור לאודסה. "כבר מצאתי בישראל חברים, יש לי פה קרובי משפחה", היא אומרת. "הבנתי שזו המדינה שלי ושעשיתי את הבחירה הנכונה כשהגעתי לפה. זו המולדת האמיתית שלי. הבנתי שכאן החיים שלי. באוקראינה החיים שלי לא היו פשוטים גם לפני המלחמה. אני רק מתגעגעת לקהילה היהודית שלנו, שהייתה מאוד מאוחדת ועזרה אחד לשני. אני כמובן מאחלת שהמלחמה תיגמר ושיהיה טוב לכולם. אבל אני כבר אשאר כאן, זו הבחירה שלי".