אלון קיפניס, בן 37 מכפר ויתקין, נשק באותה שבת ארורה לאשתו ענבר ולשלושת ילדיו וטס לעוטף, להילחם בחירוף נפש מול יימח שמם. באותה שבת הוא בכלל היה אמור לקפוץ לבית הפנקייק בנמל תל אביב הנמצא בבעלותו, אבל התוכניות, כמו לכולנו, השתבשו.
ליין סדנאות האוכל החדש שלא תרצו לפספס
יפה בלבן: מה חשבנו על הפיצות החדשות של פאפא ג'ונס?
מאז, קיפניס משרת בעזה, בקושי ראה בית. בתור מי שהשתתף בשירות הפעיל ובמילואים במבצעים בעבר, הוא אומר ש“הפעם החוויה היא אחרת. מעבר לתחושת השליחות והצדק שבמלחמה הנוכחית, יש גם הרגשה של ‘ביחד’. אני נמצא בתוך עזה עם מילואימניקים בני 40 פלוס לצד לוחמים בני 18, וכולם באותו הראש - להמשיך בכל הכוח עד לניצחון. יש געגוע הביתה כמובן, אבל אנחנו יודעים לנתק את הרגשות כשאנחנו בקרב כדי להישאר חדים”.
העסק, כמו רבות ממסעדות ארצנו, ספג מפלה. במהלך חודש אוקטובר ירדו ההכנסות ב־80%. “לא סגרנו את המסעדה כדי לא לפגוע בעובדים, אבל פשוט לא הגיעו אנשים”, הוא מספר. פוסט בפייסבוק של חנוך דאום, שמסייע לעסקי מילואימניקים, עורר שינוי. “זה היה מדהים והביא עבודה יפה לסניפים למשך שבוע, ואז חזרנו לשגרה”, הוא אומר. לצד דאום, חברות רבות נרתמו והזמינו אירועי הפי־האוור של פנקייקים למשרד, ועזרו לקיפניס ולאחותו מיכל, שבבעלותם סניף נוסף בתל אביב, לצלוח את החודשים מבחינה כלכלית.
בית הפנקייק שונה מתמהיל המסעדות בנמל: בעוד שרובן נופלות תחת הגדרת “תיירותיות” – יקרות מדי ולא ממש מעניקות תמורה ראויה למחיר, החביתית (שמו העברי של הפנקייק. אגב, גם חמיטה הוא שם נרדף) מצליחה להפתיע: הן במגוון, הן בעושר המנה והן בתמחור.
בית הפנקייק הוא כבר מזמן לא על טהרת הפנקייק בלבד: יש בו ארוחות בוקר (כולל פלטת גבינות ושקשוקה), כריכים (כולל עוף וקורנביף), סלטים, חומוס וצ’יפס, המבורגרים, פסטות, פיצות ומה לא.
המנות נדיבות מאוד בגודלן, וממה שזכור לנו מביקורנו בעבר – גם טריות ומשביעות רצון. גולת הכותרת היא כמובן הפנקייק, לצד החביתית המקורית עם המייפל יש מגוון מרשים במיוחד - מלוחים (בהם עם נקניקיות, גבינה צהובה, פיצה ועוד), לצד מתוקים מושחתים (בננה לוטוס, פבלובה, בייגלה מלוח ועוד).
הסניף בנמל, שהשנה יחגוג עשור, הוא סניף בן לבית הפנקייק TLV שאותו הקימו סבתו וסבו של קיפניס בכפר ויתקין של שנות ה־60, ושכל מי שנסע צפונה נהג לקבוע בו פגישות משפחתיות ועסקיות. “פתחתי את הסניף בנמל עם חלום להביא את הפנקייק לעיר הגדולה”, משחזר קיפניס.
“רציתי ליצור אווירה של בית קפה עם ארוחות בוקר, סלטים, טוסטים ופסטות, עם דיינר אמריקאי מושחת של קינוחים. בעקבות הביקוש הכנסנו בהתחלה פנקייק ללא גלוטן ואז גם טבעוני, ואחרון חביב נכנס הסופר פנקייק בריא יותר שעשוי מקמח כוסמין והוא ללא סוכר”. אגב, המנה הנמכרת ביותר היא עדיין, כמו לפני 60 שנה, הפנקייק המקורי עם המייפל הקלאסי.
זה הזמן להחזיר לקיפניס ולכל חיילי המילואים מעט אהבה: לכו לאכול בבית הפנקייק בנמל. גם תחזירו קצת טוב וגם תיהנו.
“פנקייק האוס TLV", נמל תל אביב, 03-5083611
תם עידן הבדיחות התפלות
“בראסרי 22", שנפתחה בפתח תקווה בזמן המלחמה, מוכיחה שהגיע הזמן שהתל־אביבים יבואו לאכול במלאבס
אמרו לי אם יש לכם בארסנל בדיחות על פתח תקווה, ואענה לכם בגיחי גיחי. כי פתח תקווה היא לא אפורה כמו שחושבים, התושבים אינם משעממים כפי שחושדים, אין צורך להתנשא מעליה - גם אם אתם מתגוררים בתל אביב - וכן, הבדיחה שלא יורים עליהם טילים כי האויב לא רואה אותה במפה איננה נכונה. פתח תקווה ספגה עד למועד כתיבת שורות אלה 30 התרעות, ואם כבר - היא סובלת מאפליה: בעוד שתל אביב מחולקת לארבעה אזורי צפירה שונים, פתח תקווה היא מקשה אחת שלמה.
“בראסרי 22”, שנפתחה לפני פחות מחודשיים, מצטרפת למסעדות טובות נוספות הפזורות ברחבי העיר, ולמעשה מייתרת את הנסיעה לתל אביב במטרה לאכול טוב וליהנות. לתל אביב שווה לנסוע כדי לשבת בברים טובים ולצאת למסיבות נחשקות, אבל מסעדות, עם כל הכבוד, יש במלאבס די והותר. במובן הזה, “בראסרי 22” היא תוספת משמעותית וחיזוק לטענה שבפתח תקווה יש (כמעט) הכל.
פתיחתה כחודש לאחר השבת הארורה מפתיעה. “המקום היה אמור להיפתח לפני המלחמה, אבל אז החלה המלחמה והוחלט כמובן על דחיית הפתיחה”, מספר ארז אביב, מסעדן ואיש עסקים. “יש לנו כמה עסקים בתל אביב שהיו סגורים לגמרי בשבוע הראשון למלחמה, אבל לאט־לאט התחלנו לפתוח, והדרישה להרחיב את שעות הפעילות גם ללילה הגיעה דווקא מהקהל שביקש להתאוורר ולשבת עם חברים. גם כשהיו אזעקות זה לא הרתיע - אנשים הולכים למרחב המוגן וחוזרים. ואז בעצם הבנו שאפשר להתקדם גם עם בראסרי 22. גייסנו צוות חדש לגמרי ופתחנו”.
המקום מעוצב לתפארת – מוקפד, שיקי, גבוה, תחושה שבאתם למקום מושקע. הבשורה הלא פחות חשובה – המחירים. למעט האנטריקוט, אין כאן מנה שמחירה מעל ל־100 שקלים. במילים אחרות, סועד יכול ליהנות ממנה ראשונה, מנה עיקרית וקינוח ב־200־150 שקלים. בתל אביב, אגב, זה היה עולה לכם שליש יותר.
ויש גם אוכל, והוא טוב, לעתים גם ממש טוב. פתחנו בפלאפל כרישה – ארבעה כדורים מטוגנים בגודל פינג פונג, ובהם כרישה ומיני גבינות, באופן שגם היא וגם הן מקבלות דומיננטיות במנה. הם רכים ומענגים, גם הודות למטבל העגבניות והשמנת (44 שקלים). לטונה האדומה הצרובה טעמים נועזים וצבעים עזים, והיא עצמה בוהקת בקראסט פלפל, מתחתיה איולי, עגבניות ושקדים, ומעל צ’ילי חריף.
חבל רק שהברוסקטה הגיעה קרה ויבשה מדי, והפריכות שלה נפגמה. נהנינו גם מסלט האגסים והפקאן – האמת היא שזה פחות סלט ויותר חומרי גלם נפרדים שנפגשו בשלמותם בצלחת: עלי חסת בייבי ג’ם לצד עלי אנדיב, פלחי אגסים שמעניקים את המתיקות וגבינת רוקפור שמעניקה את האיזון – והכל ברוטב ויניגרט סילאן (62 שקלים).
המנות העיקריות היו טובות הרבה יותר, במיוחד דג הים - במקרה שלנו הגיע ברמונדי בשרני ועסיסי, צלוי במדויק ומתובל למופת, לצד עגבניות שרי צלויות, ארטישוק, עלי תרד וזיתי קלמטה, ויחד עם רוטב חמאת העגבניות והיין הלבן, הפכו את המנה למופתית (92 שקלים).
גם הסלמון הטוסקני טוב למדי: גם הוא צלוי בקראסט תבלינים, מעט יבש אבל לא נורא, עם לינגוויני מנחם ברוטב עגבניות שרי צלויות, שמנת ויין לבן בתוספת צלפים ושום קונפי. מנה משביעה בהחלט ויפהפייה בפני עצמה (92 שקלים).
אז אל תהיו סנובים: במקום לבקש מהפתח תקוואים שיבואו לאכול בתל אביב, הגיע הזמן שהתל אביבים יגיעו לאכול בפתח תקווה.
“בראסרי 22", שחם 22 פתח תקווה, 073־3219620 (לא כשר)