ברוכים הבאים למסעדה היפה בישראל - כן, אף על פי שהגענו בשעת ערב, והשביל המוביל למסעדה חשוך מאוד, עדיין אפשר היה לראות, להתרשם ולהכריז על כך - הכי יפה. ביו"ד הידיעה.
"ציונה", בעלת השם החביב מנס ציונה, יכולה להיות תפאורה לסרט של אלמודובר, יכולה להיות החנות האיכותית ביותר לממכר מוצרים יד שנייה, ויכולה להיות הבית המגניב של סבתא וסבא. נראה שכל התשובות נכונות. שני חדרים פנימיים קסומים, חמים ומכניסי אורחים, מרפסת מקורה קצת קרה ומרפסת חיצונית, שוודאי בימי האביב תפרח ויהיה בה נעים לשבת ולספור ציפורים נודדות.
הגענו עם שני ילדים קטנים, ואפילו שהזמנו מקומות בשעת בוקר מוקדמת (והיינו בין הראשונים בשעת הערב במסעדה - 18:00), הובלנו אחר כבוד למקום הכי לא אטרקטיבי: הפינה הרחוקה ביותר במרפסת המקורה, היכן שאין שום סיכוי ללכוד את עיניהם של המלצרים. אולי המארחת חששה שהילדים הקטנים ירעישו (והיא צודקת, אגב. הם אכן הרעישו), והעדיפה למקם אותנו הרחק מהמשפחות המהוגנות והמנומסות. שוין.
בכלל, הם לא נחמדים, המלצרים. לכל אורך הארוחה אף לא אחד הגיע לשאול, ולו פעם אחת, אם טעים לנו או אם אנחנו זקוקים למשהו. כלום. הם הגיעו פעמיים כדי לשאול דבר אחד: ״סיימתם? לפנות לכם?״. האם רמזו לנו לארוז את הילדים ואת הרעש ויאללה, הביתה? תמהנו והבלגנו. ועוד משהו הפתיע אותנו: שום מלצר לא חייך. פנים רצינית, אפילו קצת מודאגת, או מרירה, השתלטה על כל המלצרים לכל אורך הארוחה. שוין 2.
עם כל הכבוד לעצבות שהשתלטה עליהם, אנחנו באנו לשמוח. ילדים משמחים אותנו, אוכל משמח אותנו, וכשיש שניהם - פעמיים כי טוב. גם התפריט הכניס אותנו לאווירה, והבטיח מנות יצירתיות ומגרות, מקוריות ונועזות. התגרינו רק מלקרוא את התפריט, והמתנו למנות באופטימיות זהירה. אלא שכגודל הציפיות... כן,אתם יודעים את ההמשך. לא שהמנות לא היו טעימות - הן היו, אלא שהן לא היו יצריות כפי שקיווינו, לא נועזות כפי שדמיינו, לא טעימות בצורה יוצאת דופן כפי שהשתוקקנו.
מנת החציל השרוף, שעליה המליצה המלצרית בחום (בלי לחייך), היא מנה ראשונה סבירה ובנאלית למדי, עם מעט לבנה ביתית, טחינה ועגבניות, במחיר שערורייתי למדי (46 שקל). גם הארטישוק הקופץ (44 שקל), שהובטח שיגיע עם תרד - שלא מצאנו -אבל עם הרבה ארוגולה, היה סתמי ודל בתיבול. המנות העיקריות היו קצת יותר טובות, אבל לא נטולות פגמים: רביולי ערמונים (72 שקל) היה דל בכמות המילוי, וטעמם המתקתק של הערמונים לא הורגש, וחבל שכך.
גם גרידת התפוז שהובטחה בתפריט לא נמצאה, או לפחות לא הורגשה, ועל המנה השתלט טעם שקדים וחמאת כמהין. פילה הלברק היא המנה היקרה המסעדה (88 שקל), אולם היא גם עשירה משמעותית ממנות דומות במסעדות אחרות, נוכח הכמות הנדיבה - שני פילטים של דג. הדג היה טרי ועסיסי, מעליו טפנד לימונים מצוין ומתחתיו גרטן תפוח אדמה מרוכך ומנחם, שאם המלצרים היו טועמים ממנו - ודאי היו מתרצים ומחייכים. אם כבר להגיע לכאן - בשביל הלברק הזה.
על הבינוניות חיפתה מנת קינוח פשוטה, אבל אחת הטעימות שאכלנו בחודשים האחרונים: טפיוקה עם מחית מנגו ועלי בזיליקום - שילוב פראי, מרענן וגם לא יקר (36 שקל). סיימנו את הארוחה בחיוך, וכשנפרדנו לשלום היה נדמה לנו שאחת המלצריות אפילו חייכה בקצות שפתיה. שוין 3.
★★★
"ציונה", ויצמן 81, נס ציונה, 08-8586565