טעם החיים: חמש המלצות קולינריות שיעשו לכם סופ"ש נפלא

והנה הסיפור היותר מורחב: "תפריט קיץ שכולו fast good" נאמר בהודעה שהועברה על ידי "פיר 23". ויש בה חצי מן האמת: היא אכן טובה, אבל ממש לא מהירה. אין כאן מלצרים שדרכם ניתן להזמין את האוכל, ולכן נגזר על כל אחד מהסועדים לעמוד בתור כמו במקדונלדס (לנו העמידה ארכה מעל עשר דקות), אחר כך למצוא מקום ישיבה, לחכות עוד רבע שעה עד שהאינטרקום יקרא להגיע לקחת את האוכל, להשאיר את הילדים לבד ("אל תזוזו! אבא כבר בא"), ולהביא את האוכל לילדים עצבניים ורעבים. מפיות? "שיט, שכחתי, חכו עוד שתי דקות". 
 

הצד החיובי הוא האוכל. "פיר 23" היא אחותה הקטנה של "מול ים" המשובחת, מה שאומר שחומרי הגלם איכותיים וטריים. זה ניכר במנת הפיש אנד צ'יפס הטעימה מאוד (במחיר יקר יחסית לגודלה: 52 שקלים) ובשניץ פילה (32 שקלים) – נתחוני עוף בגריל בציפוי פריך עסיסי ושמנוני של פירורי לחם, חרדל ושקדים קלויים.
 

כשהגענו היה המקום עמוס עד אפס מקום, בין היתר בספורטאי ישראל (כמה כדורגלנים, טניסאי אחד וגיא פניני אחד), וכולם מתחככים אלה באלה, יושבים סביב שולחנות כמו בביקור משפחות במילואים, ונהנים. כן, נהנים. כנראה החיבור של הים, מזג אוויר קיצי ואוכל טוב גובר על צפיפות, דוחק והמתנה ארוכה לאוכל. 
 

אפרופו הנאה: מגיע ח"ח לדי.ג'יי, שהקפיץ את הנוכחים עם מוזיקה גרובית וכיפית. לו רק היה מקום ריק לקפוץ בו, היינו עושים זאת בשמחה.

המרכז המסחרי של רמת אביב נראה כמו המרכז המסחרי ברובע ב' באשדוד. או בקריית אתא. או בקריית גת. החנויות לא מנקרות עיניים (מומלץ לכולן לנקות את השמשות), האווירה בכפכפים ויב"ז וגילת אנקורי כנראה כבר לא מסתובבות בשטח במעיל פרווה. בשביל נוף פרברי שכזה, סושי בר – או כפי שהוא מכנה את עצמו: בר יין אסייתי שכונתי – הוא בגדר סנסציה. 
 

משמעות השם Torii (עם דאבל i) ביפנית הוא שער מסורתי בכניסה למקדשים, המסמל את הגבול בין קודש לחול עבור העוברים והשבים – כך מסבירים לנו. לנו הוא נראה יותר כמו השער שמחבר בין רמת אביב ג' לבוגרשוב. עכשיו שמונה וחצי בערב, ודי ריק כאן. מעניין מה קורה כאן בחצות. 
 

המנות כאן חביבות למדי. לא כאלה ששווה להרחיק בשבילן, אבל אם אתם מתגוררים בשכונה ובא לכם גיוזה – Torii הוא אופציה ראויה. את הגיוזה (28 שקלים) מכינים כאן ידנית. בתכלס לא תרגישו בהבדל: הן טעימות אבל לא כאלה שיגרמו לכם לחזור במיוחד. היאקימיקס (56 שקלים), שלושת השיפודים עם פרגית, אנטרקוט וסלמון, היא אחת ממנות הפתיחה היקרות בעיר. הבשרים שקיבלנו מתובלים היטב וגם מומלחים היטב, אנחנו מאוד מקווים לפחות שהשף מאוהב. 
 

גם מנת גולדן ביי (ולא, היא לא קרויה על שם גולדן בוי) הפיליפינית, אטריות אודון עם נתחי סלמון נדיבים ברוטב חלב קוקוס, לא המריאה לשחקים. לא שהיא הייתה לא טובה, אבל היא גם לא הייתה טובה מדי. קצת ברוקולי, קצת בצל, קצת מתיקות – מנה חביבה, כמו המרכז המסחרי הזה.

"פיצה במשקל" – האם יש תיאור פחות מגרה מזה? התשובה היא שאין. אלא אם אתם בני 15 שיוצאים בפעם הראשונה לבליינד דייט בדיזנגוף סנטר ומתלהבים מהשפע שמציעה העיר. 
 

ובכן, לא כאן. זאת אומרת, לא בהוד השרון. כאן, מאחורי "פיצה במשקל" מסתתרת דווקא מסעדה איטלקית אותנטית מפתיעה בשם EatAlley (סמטת האוכל), שמצליחה להוציא מתחת לכסות הצנועה שלה מנות איכותיות של פסטה, ניוקי, פטוצ'יני ופיצות.
 

אהבנו מאוד את הניוקי סלק ורדה, הממולא בקממבר ובאגוזי מלך (47 שקלים) ובו שמן זית, שום, רוקט, זוקיני, פטרוזיליה ושקדים קלויים; את הפטוצ'יני רוזה פפרוני (38 שקלים) ברוטב עגבניות, שמנת, בצל, פטריות, שבבי פפרוני ופרמזן; ואת הפיצה קפריציוזה (85 שקלים למגש של 40 על 30 ס"מ) – רוטב עגבניות, מוצרלה, ארטישוק, זיתי קלמטה ואורגנו.

מקום צנוע וקטן עם מנות גדולות.

זה נראה כמו עוד דוכן אוכל בקניון העמוס, ובפועל זה באמת דוכן אוכל בקניון עמוס, אלא שיש בו, בסניף "המטבח" של רשת "ספייסס" קצת מעבר – יש בו שיק.
 

התפריט הוא אותו תפריט בסיסי שיש בכל דוכן ישראלי: כריכים (12 שקלים), סלטים (19 שקלים), טוסטים (17 שקלים), קפה (6 שקלים) ופסטות (29 שקלים), אלא שההבדל העיקרי הוא שהאוכל מוכן על בסיס חומרי הגלם הנמכרים ברשת, מה שמבטיח תוצרת חקלאית טובה. והטעמים בהתאם. יותר טריות, יותר טעם וקצת יותר שיק שחסר בסנדוויצ'יות בארצנו.

 

הלגה וורסט.  
 

אנחנו מודים, בבית שלנו לא מתים על נקניקיות בוואריות, אבל משהו בנקניקיות הלגה וורסט של השרקוטייר דובי פורת תפס אותנו. מתברר שמה שהחל אצלו כתחביב הפך לעיסוק מרכזי, והתוצאה מפתיעה: מהנדס החומרים הבכיר מצליח ליצור נקניקיות בוואריות טובות יותר מבגרמניה.
 

אנחנו טעמנו רק שני סוגים: חואניטה – נקניקייה בסגנון מקסיקני, פיקנטי ומטריף, העשויה מבשר בקר איכותי; ונקניקיות בקר מעושנות – בקר איכותי, מעט פיקנטי, שעבר תהליך עישון מיוחד. שתיהן היו פיקנטיות (בחלקן מדי), עסיסיות, שמנות במידה וטעימות במיוחד. הנקניקיות נמכרות באריזות של כ־1 ק"ג וכוללות כשמונה נקניקיות במארז (86 שקלים). לחובבי הז'אנר.