יש לאן לשאוף

שנה עברה, שנה באה, וטלפנו להזמין מקום. “אתם מגיעים במיוחד מתל אביב לכאן?!”, שאלה נדהמת המארחת בטלפון, “כשאנחנו רוצים לאכול טוב, אנחנו נוסעים לתל אביב”. “אנחנו פשוט מאוד אוהבים את המסעדה”, תירצנו. והיא ענתה: “טוב”. אין מילה יותר מבאסת מ”טוב”.

קרפצ'יו פילה עגל. צילום: סטודיו דרור כץ
 

הגענו עם פרצוף חמוץ, אבל מלאי תקווה. מתברר ששם המסעדה נותר בעינו, גם המים אותם מים – רק התפריט השתנה. מדוע? שאלנו. מתברר שפרנק אזולאי כבר לא. במקומו יש שף חדש. תפאדל, למה לא? התייעצנו עם צוות המלצרים לגבי המנות הטובות ביותר, וכל אלה שמוזכרות בביקורת זו הוגדרו על ידם כ”הטובות ביותר”. אם לסכם כבר עכשיו: החדשות הטובות הן שהן טעימות. החדשות הפחות טובות הן שבשבילן אכן לא שווה להגיע במיוחד מתל אביב.

מנת הקרפצ’יו פילה עגל (49 שקלים) מגיעה עם סירופ בלסמי, פרחי בזיל ושבבי פרמז’ן. היכן הפרחים, שאלנו? מתברר שגבעוליו הקצוצים מעורבבים עם עלי הרוקט, ששמם דווקא נעדר מהתפריט והם אלו שמשתלטים על העשבים. טעים? לא צריך להגזים. סביר. טרטר דג ים כאן הוא סלמון (59 שקלים), המוגש בצורה מקורית – בתוך כיסני בצק. מקורי, אבל טעם הדג נבלע בבצק, וכך גם העירית והג’ינג’ר. 
 

גם העיקריות לא המריאו לשום מקום. מנת הפילה דניס סצ’ואן (105 שקלים) היא טעימה, אבל סטנדרטית ומשעממת ולא מצדיקה את מחירה. לנו הפריעו התבלינים שהוכנסו למנה – התחושה הייתה שהם מסחריים, לא טריים ונטולי עוקצנות. גם קרם פירה באסקבץ’ עגבניות ופלפלים לא ממש הציל אותה משיממונה. פירות הים במנת שרימפס דנה בלו (93 שקלים) אינם טריים, אבל לפחות מוגשים בכמות נדיבה ושוחים ברוטב – יותר נכון מרק – גבינתי שמנוני. על הקינוח באמת שאין מה להרחיב. איפה מליבו ואיפה הוד השרון. במילים אחרות, יש עוד עבודה.