כשנגמרות המילים: המסעדה שהצליחה להפוך ממקום מבטיח לסיוט

מתברר שהשמשיות הלבנות הניבטות מרחוק מפספסות הרבה מהשמש, ואי אפשר לשבת בלי לחטוף מכת שמש בכתף או בגב. בפנים המצב גרוע יותר: המזגן לא עובד, או שיש - אבל תרומתו משתווה לתרומת האו"ם לטובת הפסקת הלחימה בסוריה. הרבה רוח וללא כל תועלת. חלק מהשולחנות הלבנים מתנדנדים משל היו שולחנות פיקניק ניידים, ומלבדם אין שום צמחייה, תאורה או תמונות.
 

אנחנו מגיעים לכניסה ונעמדים, מחכים ליחס. מלצריות חולפות על פנינו, על פניהן מראה מפוחד כאילו כולן פה ביומן הראשון לעבודה. אף אחת מהן לא טורחת לקבל את פנינו או להציע לנו שולחן. נכנסנו פנימה בחוצפה - קצת שלנו, קצת שלהן. בפנים השולחנות מטונפים. לוקח פה המון זמן לנקות שולחן לאחר שאחד הלקוחות עוזב. השולחן היחיד שהיה נקי ובו התיישבנו נותר דביק. באחד המזלגות היה דבוק אוכל שלא ירד במדיח. ביקור בשירותים מגלה טינופת: אין סבון, יש גוויות של יתושים מרוחות על הקירות. בית הקפה קרוי “בטבע", אבל התחושה היא שמדובר בשירותי שדה.
 

התפריט כאן מגוון למדי. ארוחות בוקר, סלטים, כריכים, עיקריות, פסטות, מנות ילדים. אידיליה. שמא האוכל יחפה על המסביב? כמה שאנחנו נאיבים.

את השניצלונים לילדים לא מכינים במקום. גילינו את זה כיוון שביקשנו מהמלצר לוותר על השומשום הכתוב בתפריט (הילדים לא אוהבים, לכו תתווכחו) ונענינו ב"אי אפשר, הם מוכנים". האם הם מוגשים מחוממים במיקרו? פחדנו לשאול. הסתפקנו בשניצל למבוגרים, שהגיע עסיסי ועבה למדי (65 שקל). הנה, עוד מחמאה. הסלמון המעושן (14 שקל), כתוספת לארוחת הבוקר שעוד נרחיב עליה, הגיע בצורה מבישה. ארבע פרוסות, שוליהן כהות ומדאיגות, פזורות בצורה לא אסתטית על הצלחת. 
 

ארוחת הבוקר הגלילית מוגשת במחיר שערורייתי של 67 שקל, ואילו הבוקר האיטלקי מאמיר כבר ל־69 שקל. האומלטים הגיעו עבים ועסיסיים, והתענגנו עליהם. אומנם ללא ארבעה סוגי בצלים כפי שמובטח בתפריט (זיהינו רק אחד), ועדיין טובים ומפנקים. חבל רק שיחד איתם מוגשים חמישה מטבלים (חמישה נחשב ל"מבחר", כפי שמובטח בתפריט?) פשוטים ומעליבים, בצלוחיות שהמילה “ביס" גדולה עליהן. טחינה, פטה, טונה, גבינת שמנת וממרח חצילים. בתפריט הובטחה קונפיטורה ביתית, אבל באמת שכבר הרגשנו שאנחנו סתם ממורמרים שממרמרים גם את המלצרים. ויתרנו. לחמי הבית הגיעו אומנם בסלסילה כמובטח, אבל “לחמי הבית" התבררו כלחם אחד בלבד, שמגיע עם חמאה קפואה ובלתי ניתנת למריחה.

בשלב כלשהו הילדים איבדו את הסבלנות בטענה שחם מדי. באמת היה חם. זה היה הסימן לקום וללכת. הבנו שפה אין טעם לחכות לקיסמים ולמטליות לחות, ואכן, הם מעולם לא הגיעו לשולחן. את החוויה אפשר לסכם כפי שצוטטה לאורה ריבלין ב"קרובים קרובים": אין מילים. פשוט, אין מילים. 

טעם של פעם