מזמן כבר הבנו , הישראלים, שאוכל ערבי הוא הרבה יותר מחומוס צ'יפס סלט, אבו גוש איפשהו בשבתות או ההיא שמוכרת פיתות ולבאנה בצפון. אנחנו, הגלותיים, מעורבבי העדות והמטבחים, אלו שאוכלים גם חריימה לוהט וגם גפילטע באותו שולחן, מזמן הבנו אנחנו, שלא משנה אם אנחנו אוהבים או שונאים, הדמיון בין שני המטבחים הוא כל כך עצום והחיבור שלנו למטבח הערבי הוא כל כך חזק שרק שם, באמצע הביס נוטף המיצים או בשלוק הזה של הקפה השחור המריר, רק שם באותו הרגע אנחנו לא שונאים ואפילו די נהנים מהשלווה הטעימה הזו.
אל עאשי
כמעט שלוש שנים עברו על סאלח כורדי (משחקי השף) מאז מסעדת 'אל-ג'מילה' בשוק הפשפשים ביפו שנסגרה ועד שפתח 'אל-עאשי' באותו המקום בדיוק. גם פה, כמו הרבה שפים שמבשלים מהלב, המטבח כולו מגיע מבית אמא, מנות שסאלח ספג כל חייו, ריחות וטעמים שנטמעו בו מילדותו, בדיוק כמו רפי כהן, אביב משה ואבי ביטון. האוכל מבית אמא הוא משהו שכל כך משותף לכולנו שאי אפשר להתעלם ממנו. באל עאשי מביא סאלח מנות קלאסיות מהמטבח היפואי עם אינטרפרטציה אישית ומודרנית יותר.
בהתאם, המחירים לא זולים והאווירה מסביב מרמזת על אלגנטיות מוקפדת. פה תקבלו חוויה קצת אחרת לאותו אוכל ערבי- יפואי עם הרבה נוכחות של דגים כמתבקש, בשר כבש ועשבי תיבול יחד עם טוויסטים מודרניים למנות ותיקות.
מבחינתי מטבח ערבי, מזרחי, יווני וכד' הם מטבחים שיש לטעום אותם במנות קטנות ופחות לאכול כמה גדולות. החלטנו לאכול בעיקר ראשונות והתחלנו בקובה סייאדה (49 שקלים), קובה לבנייה (48 שקלים) ושם אל נסים (51 שקלים) ועולם של טעמים התחיל לזלוג לשולחן.
הקובה לבנייה הייתה ממולאת בגבינות, זעתר ירוק ותרד, קלאסיקה ערבית שקיבלה ביצוע מפתיע עם קרם חציל שחור וטחינת שקדים מתקתקה שנתנו את הטוויסט הנדרש, אני חייבת להודות שגרסת הדג-הקובה סייאדה, הייתה הרבה יותר טובה, ציפוי הבורגול היה נכון ונתן לנתחי הדג הקצוצים את המקום הראוי להם. דווקא המנה עם הכי פחות התעסקות-שם אל נסים- נתחי סרדינים כבושים על צזיקי הייתה נפילה, הסרדינים היו קשים ומרירים והמנה נשארה כפי שהגיעה וחבל. סיבוב שני של ראשונות פיצה על מנת הסרדינים והשכיח אותה לחלוטין, בטנג'אן מאשווי (39 שקלים), קטעייף בלחמה (43 שקלים) ושוש ברק בשריים (46 שקלים) כולן מנות מצוינות.
אני מתה על קטאייף, כשהוא מבוצע נכון, בטיגון מושלם של בצק שמשלב פריכות ומתיקות עדינה, זו בהחלט אחת המנות המענגות שיש ואני מודה שאני מעדיפה תמיד את הגרסה המלוחה מהמתוקה הקלאסית אבל כמו שאמרתי, כל עוד הביצוע טוב, המילוי הוא הסייד קיק. פה טעמנו בשר כבש שמיציו ניגרו בכל ביס היישר על טחינה מתובלת בנענע ועירית עם עגבניות מגורדות, בצל וסומאק שנתנו את הסיומת לכל המנה המעולה הזו, הבטנג'אן נאשווי הגיע כחציל קלוי על עגבנייה מגוררת (שחזרה על עצמה הרבה במנות של סאלח) עם הרבה טחינה גולמית וקראנץ שום. המתיקות של הטחינה וחריפות השום יחד עם הרעננות של העגבנייה הפכו את המנה הבנאלית של החציל הקלוי למנה שנשנשנו לאורך כל הארוחה.
השוש ברק הבשריים שמולאו באותו בשר כבש עסיסי היו בדיוק כמו שפנטזתי (וכן, יש לי פנטזיות על אוכל), רכים אבל נגיסתיים, מלאי מיץ וטעמים אבל עדיין מושלמים לטבילה באותו רוטב יוגורט סמיך גדוש עשבי התיבול. לצמחונים שבינכם לכו על השוש ברק שממולאים בתרד, גרגירי חומוס ברוטב מפתיע של חלב שקדים ויין לבן- מודה שהייתה פה התלבטות איזו מה יותר טובה.
למרות כל ההצהרות לקחנו שתי עיקריות ולו רק בגלל שאנחנו כבר פה ואנחנו ארבעה ופשוט בא לנו לטעום עוד. לקחנו מנה ששמענו עליה הרבה, תעשימה אל ג'מילה (115 שקלים), שאכן הייתה מצוינת, פילה דניס בתערובת תבלינים, שנאפה בתוך בצק ספיחה לצד סלט עגבניות פיקנטי וקרם יוגורט-שקדים. חוץ מהיותה מנה לא כבדה, טעימה שהתבלינים עושים פלאים לדג יש למנה סיפור ישן והיא מהווה מעין תרופת סבתא לחום ומיני מחלות אבל גם נגד תאווה לאוכל מסוים, וכאחת שמחסלת את המקרר בקרייבינג אולי כדאי שאאמץ את התרופה. המנה השנייה, עדס רושאתי, הייתה פחות טובה בהרבה מובנים.
פילה המוסר היה טעים, לא יבש מידי אבל הבעיה הגדולה הייתה השילוב בין פסטה שחורה וקמחית שנחה על תבשיל של עדשים טחונים, מה שיצר בלילה לא אכילה ופספוס של מנה. סגרנו את הארוחה העשירה הזו בקטעייף מתוק וסליחה על הבנאליות אבל הייתי חייבת ואני לא מתחרטת לרגע, המנה המצוינת הזו יחד עם פינג'אן של קפה שחור מריר ופינג'אן תה היוו סיומת מושלמת לארוחה מפתיעה שלמרות הנפילות הקטנות עדיין הייתי אוכלת אותה שוב.
עולי ציון 4, אל אעשי, לא כשר