נאבקים כדי לשרוד: למסעדנים ובעלי הברים נמאס והם יוצאים למאבק

"נורא קל לבכות על מר גורלנו, אבל נגמר הבכי. אנחנו צריכים לקום ולעשות מעשה. אנחנו צריכים להיות כוח, סקטור חזק, להתחיל להשמיע את קולנו בצורה מאוחדת", אומרת אורנה רסקין, הבעלים של מסעדת "קיטון" בתל אביב. היום יתקיים בגלריה דובנוב בתל אביב כנס מסעדנים ובעלי ברים, שמטרתו לדון בגזירות הקשות, לטענתם, שהושתו לאחרונה על הענף שמייצר מחזור של 20 מיליארד שקלים בשנה. כ־14 אלף בתי עסק בישראל מעסיקים יותר מ־190 אלף עובדים, ומפרנסים כמיליון אזרחים.
 

"אנחנו מגזר מוכה גזירות הזויות שנלחם על חייו, ואחד הדברים החשובים לנו הוא גם הנושא של דעת הקהל", אומרת רסקין. "המסעדנים נתפסים כנהנתנים, גזלנים, עשירים. דעת הקהל היא שלילית. אנשים אומרים, 'מה הם בכלל מקטרים?'. אנחנו נתפסים כבכיינים, אבל בפועל אנשים לא מודעים לקושי היומיומי שלנו. הדבר האחרון שאנחנו רוצים זה להעלות מחירים ושמנת סלט תעלה 50 שקלים. אבל אם זה קורה, זה בגלל כל ההמצאות של המדינה שבעצם מעלות את יוקר המחיה. כדי שאני אוכל להגיש סלט, אני חייבת לתמחר אותו בצורה ריאלית, שמשאירה לי רווח מינימלי, כי הכל הולך להוצאות שמסביב". 
 

"אנחנו זועקים בגלל היטל מס עובדים זרים שעומד על 20%; על חוק פיקדון עובדים זרים - 36%; על כך שהחל מינואר 2019 כל הטיפים של המלצרים, הברמנים ונותני השירות יופקדו בקופה וכל שכר העובדים האלו יהיה בתלוש מלא. זה אומר יותר תשלום מסים למדינה, פחות שכר למלצרים ופחות כוח עבודה לענף שצמא לידיים גם ככה. כל הגורמים האלה ועוד מובילים בסופו של דבר לשחיקה עצומה ברווחיות שהביאה את הענף להפסדים, וכיום כולם, מגדול ועד קטן, נאבקים כדי לשרוד".

 

רסקין היא דור שלישי למסעדה המתמחה באוכל מזרח־אירופי, שהוקמה בשנת 1945 על ידי סבא וסבתא שלה, צבי ושרה רוזנברג. אף ש"קיטון" כבר נחשבת למוסד, רסקין החליטה לקדם את המאבק. "אני לא מייצגת רק אותי, אני מייצגת את כולם", היא אומרת. "הייתי מחוברת לקבוצה של כ־100 מסעדנים בוואטסאפ, ובמשך כמה חודשים ראיתי שמסעדנים מתלוננים כל הזמן כמה שקשה להם, שהם חוטפים דוחות, חוטפים את כל הגזירות של הממשלה, את המסים על האריתראים, את חוק הטיפים שהולך להיכנס. התחושה היא שממטירים עליך גזירות ושלא רוצים שתהיה סקטור שסופרים אותו במדינה שלך. אם תסגור, זה לא כל כך משנה, כי יבוא מישהו במקומך. לא באמת משמרים את מוסד הקולינריה בארץ ולא מאפשרים לו להיות מוסד ארוך טווח. אני נמצאת במקום קצת שונה, אבל אני מסתכלת על מקומות אחרים ואומרת שלחבר'ה שפתחו לאחרונה עסקי אוכל והשקיעו, פשוט לא מאפשרים לחיות".

מה החלטת לעשות בעקבות התלונות?

"אמרתי שדי, שאנחנו סקטור גדול שיכול להפוך לכוח משמעותי ואנחנו חייבים להתאגד. הגדלתי את קבוצת הוואטסאפ ל־256 אנשים, ואחר כך כבר עברנו לטלגרם, ואנחנו כבר 550 מסעדנים בקבוצה. היום, כאמור, אנחנו עורכים כנס כדי לאגד את כולם מכל הארץ, ונפרסם בו דרכי פעולה". 

"קודם כל, שהמדינה תתחיל לספור אותנו ושלא כל הזמן ינחיתו עלינו חוקים. למה, למשל, אצלנו מלצרות לא נחשבת לעבודה מועדפת, ובמלונות כן? כמו כן, מעבר למס על אריתראים חודש בחודשו, החליטו גם לעשות מס רטרואקטיבי של שש שנים אחורה. מסעדנים קיבלו שומות בסדר גודל של מיליוני שקלים שהם צריכים לשלם עכשיו. זה יגרום לתסיסה ולהתמוטטות של הענף. תחשבי שאת צריכה לשלם חצי מיליון שקל. מאיפה את מביאה את הכסף? ישראל נחשבת למעצמה קולינרית, אבל במקום לקחת ולטפח אותנו, דורסים את הענף". 

איך המצב כיום אצלך במסעדה?

"המסעדה עדיין מרוויחה, אבל כמובן הרווחים נשחקו וירדו משמעותית. פעם יכולת להתעשר ממסעדנות, היום אתה שורד".

ועדיין, למרות הכל, ישראל נחשבת למעצמה קולינרית.

"זה מפני שהקולינריה פה משובחת. להחזיק אותה - זה הקושי. יש פה אנשים יצירתיים, אבל את שמה לב שכולם פותחים מסעדות בחו"ל? תסתכלי על השפים הגדולים. למה להם לפתוח בארץ?". 
 

לכנס אמורים להגיע כ־300 מסעדנים. "המאבק הזה התחיל מלמטה, ולא מהשמות הגדולים של השפים שאולי פתחו מסעדות בחו"ל או שרואים אותם בכל תוכניות הריאליטי בטלוויזיה", מבהירה רסקין. "זה מאבק של העם, מאבק אמיתי. אולי הוא לא נראה סקסי כמו המאבק של הלהט"בים, כי שם מדובר במשפחה, בילדים, באהבה, אבל מבחינתנו זה מאבק מאוד קריטי".

"אני מדבר מהלב ומהכיס", אומר תומר מור, הבעלים של בית הקפה "ג'רמייה" בתל אביב. "אנחנו, בתור בעלי עסקים, מעסיקים עשרות עובדים, מחזיקים מערך שלם של תשלומים לספקים שלנו, משלמים מסים, ביטוח לאומי, מע"מ, מס הכנסה, ואנחנו חלק משמעותי ופעיל מהמשק של ישראל. בשנים האחרונות, בגלל מגוון סיבות, אנחנו נתקלים בקשיים רבים. העסקנו בזמנו שבעה עובדים שהיו פליטים, כמובן ברישיון, ואז הגיעה הפסיקה הסופית לגבי היטל עובדים זרים בסך 20% ונאלצתי לשלם היטל רטרואקטיבית, ולאור הסיטואציה גם להחליף את העובדים הזרים. יש עסקים שסגרו בגלל ההיטל הזה". 

איך הצלחת לשלם את ההיטל?

"פרסתי לתשלומים, הגענו להסדר ושילמתי. להגיד לך שלא הכנסתי יד לכיס? הכנסתי. זה לא קל. המדינה מפספסת את העובדה שיש הרבה עסקים שיסגרו בגלל ההיטל הזה, והמדינה תפסיד עסקים חיים שמשלמים בשוטף ביטוח לאומי, מע"מ ומסים, וגם תהרוס את החיים של בעלי העסקים הללו. ישראלים לא רוצים לעבוד בתחום הזה, וחבל. למשל, עובד ניקיון בענף מרוויח 10,000 שקלים בחודש. שנים פרסמנו ולא קיבלנו טלפון אחד מישראלי. כיום, כל הכסף הזה הולך לאפריקה".
 

"אחת הדרכים היא מחאה עממית. אנחנו רוצים לחשוף את הבעיות שלנו, לשתף את הציבור כדי שיבין טוב יותר מה קורה בענף שלנו. אנחנו גם רוצים להגדיל את ההתאחדות ואת ההתאגדות של בעלי עסקים לא למאות, אלא לאלפים, ודרך הכוח של המספרים להתחיל להניע מהלכים - אם זה ברמת הכנסת, ברמת הלוביסטים, מול שר האוצר, מול הגורמים הקשורים לתעשייה שלנו - להתחיל להוביל שינוי ולהתנהג כגוף אחד".
 

"אם נסגור מחר את המסעדות לשבוע, זה אולי ייצור באזז, אבל יפגע בכיס שלנו, בכל שכבת העובדים שלנו, בכל מי שקשור לענף, וזה לאו דווקא ישיג את המטרה. אנחנו לא נמל, אנחנו לא שדה תעופה, לא מחזיקים בתשתיות לאומיות שיש לנו כוח לבוא ולעשות שרירים מול הרגולטור. כרגע אנחנו קודם כל צריכים להתאגד ומשם נצא לעשייה משמעותית שתעזור לנו כענף להגיע להישגים משמעותיים. אף אחד מאיתנו לא מתבכיין ולא מבקש נדבות. אנחנו גאים לעבוד בעסקים שלנו ורוצים להתפרנס בכבוד". 
 

"בלתי אפשרי להיות היום בעל מסעדה", אומר רפי אבן צור, הבעלים של מסעדת "בא־בלקון" בנתניה. "זה מתחיל בכך שהענף נתפס על ידי הבנקים - בצדק או לא בצדק - כענף עם סיכון גבוה, שמצמצם אותו למצב של כמעט אפס מתן אשראי. בנוסף, עלויות השכירות שמסעדות נדרשות לשלם לא הגיוניות לעומת המחזור שהן מסוגלות לייצר. הדבר הנוסף שהוא מאוד קריטי הוא השליטה של שתי חברות סליקה - שהן לא חברות האשראי - שבעצם באמצעותן אנשים ובעיקר ארגונים מזמינים מנות במסעדות דרך המדיה האינטרנטית שלהם. העמלות הגבוהות שלהן, 6%־8%, הופכות את המכירה שלנו להפסד. כמו כן, הענף מדמם כי אין לו כוח אדם. בלית ברירה המסעדות עובדות עם עובדים זרים, ואז מגיע היטל העובדים הזרים".

"היום אין סיבה להיות בעל מסעדה. אבל חלק גדול ממי שעושה את זה אלה אנשים שאוהבים את התחום והולכים עם האהבה שלהם ועם החלום". 

איך אתה שורד? 

"אני לא שורד, אני מביא כסף מהבית. כולם מביאים כסף מהבית כדי לגמור את החודש. הרבה מאוד אנשים שוקלים לסגור, ומי שלא, אז המציאות מנצחת אותו והוא סוגר בלית ברירה. ידוע שכ־90% מהמסעדות שנפתחות נסגרות בשנתיים הראשונות לאחר פתיחתן". 
 

"כיום הדור הצעיר לא רוצה לתת שירות, אלא רוצה להיות בהייטק. הם מעדיפים לעבוד בשכלם ולא בזיעת אפם. לכן אנחנו מתמודדים יום־יום עם מחסור מאוד קשה בכוח אדם", אומרת רותי ברודו, שנמצאת 25 שנים בענף המסעדנות עם עסקים מוכרים בתל אביב, כגון "קופי בר", "בראסרי", "הוטל מונטיפיורי", "הרצל "16, "דליקטסן" ו"בייקרי". "המהות של המאבק שלנו היא מי יעבוד בעסקים שלנו בדורות הבאים, וכאן נכנס הסיפור של האריתראים והפליטים. נאבקנו במחסור שלנו בכוח אדם, אבל לרגע אחד לא ביקשנו שיביאו לנו עובדים מאריתראה ומסודן. הם הגיעו, דפקו בדלת, ביקשו עבודה, המדינה הכניסה אותם, נתנה להם אישורי עבודה. ועכשיו בא אליך בן אדם כזה, ואני אומרת לו 'תעבוד', עוזרת לו, לעצמי ולמדינה להתמודד עם המציאות הזאת. ההחלטה שנשלם עליהם 20% היטל - אני לא מוכנה שזה יקרה. מדינת ישראל יצרה מצב, והיא לא תפתור אותו על הגב שלי. החוק דופק אותי בלי הצדקה ומתעלם מהעובדה שאין כוח אדם בארץ. לא אני ביקשתי שהאדם הזה יבוא אלי - המדינה הכניסה אותו ושחררה אותו לעבודה". 

מה המטרה של הכנס הזה?

"מדובר בעשרות עסקים קטנים שכל אחד מהם נאבק על היומיום שלו. אנחנו מנסים לאגד את כולם, לצאת למאבק ולא לוותר על הזכויות שלנו. אנחנו לא שק חבטות של אף אחד. אנחנו גם מנסים להתמודד עם התדמית שיש לנו בציבור. למשל, אם יוצאת כתבה על מסעדן שזועק את הקשיים שלו, את מסתכלת על הטוקבקים ולא מאמינה למה הרוע הזה: 'אתה לא כשר', 'אתה עושה חרא אוכל', 'יש לך שקי כסף על הגב' - וכל זה לא נכון. זו עבודה קשה, והיום בלתי אפשרי להתפרנס ממסעדנות. אנחנו התחלנו לפני 25 שנה כשעוד הייתה אפשרות להצליח, אבל כיום אין הזדמנות לאנשים צעירים שרוצים לפתוח עסק. האם אנחנו, כחברה, רוצים רק קבוצות גדולות ששולטות בענף הזה, או שאנחנו רוצים לתת מקום גם לצעירים להגשים חלום?".