זר שייקלע לדף הפייסבוק של בית הקפה השכונתי “ג’אבה”, עלול להיבהל: בשיטוט בתמונות אפשר למצוא תצלום שבו בחורה מגיעה לקרסוליו של גבר צעיר העומד על שולחן, גבוה ממנה במטר וחצי, מתכופף לגובהה של הבחורה ומשפריץ היישר לפיה, באמצעות צינורית, אלכוהול מבקבוק. בתמונה אחרת נראה אחד הצעירים, אולי אותו אחד מהתצלום הקודם, שוכב על הרצפה, ספק מסטול ספק בהכרה, ושני מבוהלים ממהרים לעזרתו. בתמונה שלישית, צעיר סוחב בידיו מסטול אחר לעבר הלא נודע. מה קורה שם? אלוהים ישמור.
כן, כך מדברים המבוגרים של ימינו שמהגגים בביקורות מסעדות - המבוגרים הכבדים, הנסחפים, המגזימים. אבל אם לשפוט לפי היום שבו ביקרנו, “ג’אבה” הוא הרבה יותר מצעירים חמודים וזורמים: הוא מקום של אוכל, באופן מסוים מקום של משפחות, שאפילו זוכה לציון גבוה ב”טריפ אדווייזר”, שממקם אותו בעשירון העליון של המסעדות בישראל.
בית הקפה הפינתי ברחוב בן יהודה בתל אביב נראה מבחוץ כמו רבים אחרים: ריהוט אקלקטי, פרקטי, פשוט, באווירה נינוחה ושכונתית, עם צוות צעיר וחייכן, קהל מעורב של צעירים יותר ופחות בלבוש לא רשמי. נדמה שהכל זורם בקלילות. גם האוכל כאן במובן מסוים קליל, אבל יותר ממנו האלכוהול: הכותרת שלו היא “אלכוהול ללא מסים”, מה שמבטיח שבאותן מעות אפשר לשתות הרבה יותר.
התפריט פשוט למדי, מקוצר וענייני, תערובת של ראשונות ועיקריות גם יחד, מזרח ומערב: המבורגר, צ’יפס, פסטה בולונז, סלט קפרזה, עראיס, טאקוס, בלגן. בלגן? אולי דווקא מסודר, ממצה, בעל מכנה משותף – מנות פופולריות, של צעירים רעבים במאנצ’יז. אין כאן יצירות קולינריות מרשימות, אבל זה המקום לציין שמה שקיבלנו נראה נהדר, מוקפד וטעים, חלקו אפילו טעים מאוד.
העדפנו לאתגר דווקא את המנות הבנאליות פחות: פרפל הייז (38 שקלים) היא מנת סלק צלוי בדבש, בליווי עלי טימין, שום ואגוזי מלך, מוגשת על קרם פרש ועלי רוקט – מנה חביבה לפתיחה, מתקתקה ומרירה גם יחד, פותחת תיאבון למנות הבאות. הימרנו על שתי מנות עוף: האחת סאטה (59 שקלים). החיבור בין עוף לחמאת בוטנים אינו חדש כלל, אפילו קצת לעוס, אבל כאן לקחו אותו חצי צעד רחוק יותר והוסיפו חביתה החוצצת בין האורז הלבן לעוף המושחם. החביתה הזו, פשוטה ככל שתהיה, מרעננת ומחדשת, ועם בוטנים מסוכרים הופכת את החוויה לגבוהה יותר.
ממנת העוף השנייה הזהירה אותנו המלצרית. “היא חריפה”, אמרה וצדקה. רד קארי חזה עוף (59 שקלים) היא מנה אש: יותר מחריפה, היא עשירה בחצילים ובכרובית, בזוקיני ובבזיליקום, על מצע אורז לבן שמאזן קצת את החריפות והופך אותה למנה שלא משעמם לאכול ממנה ביס ועוד ביס (ובין לבין מים).
“ג’אבה” הוא מקום שכונתי, נעים וכיפי, לא מתיימר ולא מתייפייף, לא מתאים לקהל גבוה ואנין טעם, ובכל זאת מייצר מנות פשוטות, טעימות ומוקפדות. לצעירים ולצעירים ברוחם - משפט שרק אנשים מבוגרים אומרים.
“ג’אבה”, בן יהודה 196, תל אביב, 03-7440466.
כשר וטוב לו
וכך יוצא שגם ב”ל’אנטרקוט”, המסעדה הצרפתית הכשרה הוותיקה ברחוב אחד העם, רוב הסועדים הם חבורות־חבורות של מקומות עבודה, שסביר להניח שרבים מחבריהם אינם שומרי כשרות, אך מכבדים את האחד ההוא שכן. זה מראה יפה ומאחד, אפילו את התל־אביבים הציניקנים שבינינו. ציינו ש”ל’אנטרקוט” ותיקה, אבל לא ציינו שהריהוט שבה עתיק גם כן: חסר שיק, חסר סקס־אפיל, כאילו המסעדה לא שופצה כבר 20 שנה ולא התקדמה. מה שמאזן את הכבדות שלה הוא הצוות המקצועי והחברותי, החל מהמנהלת האדיבה והמקצועית, המשך במלצרים הקשובים וכלה בברמן התקתקן.
יתרונה הבולט של המסעדה הוא הבשרים, פחות בראשונות, ולכן מומלץ לדלג ישר אליהם. טעמנו שתי מנות שמתומחרות גבוה מאוד, אבל גם נדיבות מאוד ועשויות היטב. צלעות הטלה (143 שקלים) לא מגיעות בשלוש יחידות, כפי שהן מוגשות ביתר המסעדות, אלא בחמש יחידות בשרניות, שמנמנות, עשויות באופן מוקפד, מומלחות במידה ומגרות לעין ולחך. עם מצע ניוקי מושחם, שום ועגבניות שרי, זו מנת הטלה המנצחת בעיר.
גם האנטרקוט (135 שקלים) מגיע נדיב ונוטף עסיסיות, במשקל של 330 גרם, עשוי מדיום כמבוקש, מלווה ברוטב חרדל (שעבורנו היה מיותר) ובשעועית ירוקה קלילה ומאזנת. בסופו של יום, למנכ”לי החברות שמתלבטים היכן לחגוג את הצמצומים בכוח האדם, “ל’אנטרקוט” עשויה להקל על הדכדוך ועל המבוכה באמצעות בשר, קצת יין וחבילת פיצויים מוגדלת.
“ל’אנטרקוט”, אחד העם 28, תל אביב, 03-6337733.