ב"טאטי" יורים לכל הכיוונים ומשתדלים שלא לחפף, לפעמים זה מצליח

זה קורה גם במשפחות טובות: אחד ההורים בדיאטה ורוצה רק סלט, ההורה השני חושק בסינטה מדממת, הילדה מתעקשת על שניצל וצ’יפס והילד אוכל רק פסטה ברוטב שמנת נקי־נקי, ללא שום תבלינים ושום פלפל שחור ושום לכלוך. ההיא לא יכולה לסבול ריח של דגים, ההוא נהיה טבעוני, זה מעדיף ביצי חופש – כל אחד והסיפורים שלו. בזו אחר זו נופלות רוב האופציות הקולינריות, ולבסוף מתפשרים על מסעדה שיש בה הכל.
 

“טאטי” בגבעתיים היא מסעדה שיש בה הכל: פסטות ופיצות, בשרים ודגים, סלטים ומאפים, וכמובן שניצלים והמבורגרים. באופן אישי, אנחנו פחות מחבבים מקומות שהם חסרי התמחות ספציפית. איך שלא מסובבים את זה, ברגע שמסעדה מגישה גם וגם וגם וגם, המנות לא יכולות להיות מקצועיות לעילא. איפשהו, הפשרה תנצח. ב”טאטי”, שהוקמה על טהרת המאפים המשובחים, יורים לכל הכיוונים ומשתדלים שלא לחפף. לפעמים זה מצליח להם.
 

בשורה התחתונה, אפשר לומר ש”טאטי” בגבעתיים היא בילוי משפחתי מוצלח: האווירה נעימה, המוזיקה סבירה, השירות מהיר והאוכל, בסופו של דבר, סביר, אפילו סביר פלוס. האם זו מסעדת גורמה? לא; האם זו מסעדה שתרצו להביא אליה אורחים מחו”ל? נוט רילי; האם זו מסעדה שתרצו לחגוג בה יום הולדת למי מחבריכם ובני המשפחה? קדימה, חגיגות, ויש גם מלצרים מזמרים מפדחים וזיקוק מהפנט על חשבון הבית.
 

הגענו שלא על מנת לחגוג דבר מלבד את החיים, ונתקלנו בצוות מלצרים טרוד מאוד. עשרות שולחנות, לא ספרנו כמה לקוחות אבל שמנו לב שלא מעט מהם נודניקים כמונו, וביניהם מלצרים עסוקים, לא ממש מחייכים, רצים מהמטבח אל השולחנות וחוזרים, לעתים נזופים על ידי ההורים (“ביקשתי פסטה בלי פלפל שחור לילד, הוא לא יאכל את זה!”), לעתים רק על מנת להביא תוספת של פירה, מאפה, צ’יפס או סלט בלי בצל. וכיצד מתפקד צוות הטבחים מאחורי הקיר בלחץ כזה? המשימה להאכיל עשרות רבות של סועדים היא סיר לחץ מבעבע, ואין ברירה אלא לתקתק עניינים. וכשמתקתקים, אין זמן לחשוב. פועלים כמו רובוטים, על אוטומט.
 

האוכל ב”טאטי” טעים, אי אפשר לומר שלא, אבל הוא בסיסי. אין בו טיפה של נועזות, יצירתיות, מחשבה מחוץ לקופסה. אי אפשר לזלזל במכנה המשותף הרחב לצורך הביזנס, אבל אי אפשר לומר ש”טאטי” היא מסעדה בעלת ייחוד כלשהו. 
 

ארטישוק איטלקי עם עגבניות שרי (59 שקלים) וסביצ׳ה דג ים עם עגבניות שרי (61 שקלים) הם מנות ראשונות שנראות סביר וטעימות באופן סביר, אבל משעממות למוות. פלפל חריף, ג’ינג’ר או סתם רוטב פשוט עם טוויסט היו מקפיצים אותן לגבהים. 
 

מדליוני פילה בקר 60 שניות, כך במקור, מוגשים עם ירקות צרובים על מחבת לוהטת ועליהם טחינה שנשפכה כאילו בילתה באולם אירועים בינוני (ראו תמונה) – מנה לעוסה ונטחנת, שבנוסף לכל כאן גם מתומחרת גבוה מדי (136 שקלים). טעימה, אבל איך נאמר בעדינות: חיים כהן היה מביט באישוני הטבח, לא מוציא מילה וחוזר בפנים זעופות למקומו.
 

אפשר היה להמשיך ולכתוב, אבל התחושה היא שהתפריט דורש ניעור, שף חדש ונועז, מישהו שייקח את הסלטים והפסטות והשניצלים והפיצות ויכניס בהם קצת תשוקה. זה יעשה טוב ל”טאטי”, זה יעשה טוב גם לסועדים הנודניקים. 

כיצד נולד המנהג לאכול מאכלי חלב דווקא בשבועות? האמת, לא ידעתי, עד שקראתי. מתברר שכשעם ישראל קיבל את התורה, הוא קיבל את כל הדינים וההלכות של שחיטה ואכילה. אחרי קבלת התורה הם לא היו יכולים להשתמש בכלים כדי לבשל בחג השבועות, שהרי מעתה היה עליהם להכשיר אותם. לכן הם אכלו מאכלי חלב, כי הכנתם קלה ולא מחייבת שימוש בכלים שהתבררו כלא כשרים. תודו שזה מרתק.
 

אם כבר המנהג הוא להקל עלינו, למה לטרוח ולהכין עוגת גבינה אם אפשר לרכוש אחת מוכנה? ולא נעים להודות אבל סביר להניח שהיא תהיה אפילו טעימה יותר מזו שנכין בבית. כמדי שנה, גם הפעם קונדיטוריית ביסקוטי מחדשת עם עוגות נועזות לצד מסורתיות, שהמשותף לכולן הוא שגם מי שלא אוהב גבינה יאהב אותן.
 

בין המאפים המתוקים שמציעה ביסקוטי לחג השבועות ניתן למצוא את המוצרים הבאים: עוגת גבינה באסקית ־ מאפה מסורתי מחבל הבאסקים ובו שתי שכבות של בצק פריך שחובקות מלית גבינה ניו יורקית אפויה (132 שקל); גבינה היער השחור ־ תחתית פריכה של קראמבל שוקולד ופיסטוק, קרם גבינה קרה מוקצף משובץ בדובדבני אמרנה ובעיטור קרם שנטילי (62 שקל לפס לכל העוגות הבאות); עוגת גבינה ניו יורקית ־ עוגת גבינת שמנת קלאסית וביתית בציפוי שמנת מתוקה; עוגת גבינה אפויה בציפוי מנגו טרי; עוגת גבינה אפויה וקפוצ’ינו על מצע של עוגיות חמאה במעטפת של גנאש קפה עדין המעוטר בשכבה קריספית של פקאן סיני; גבינש־ עוגת גבינה אפויה עם שוקולד לבן בציפוי מעודן של שוקולד מריר.