הרברט סמואל
כשאחד המלצרים מכנה את “הרברט סמואל” בהרצליה כמסעדה השנייה הכי טובה בישראל (הראשונה היא OCD, לדבריו), אי אפשר שלא לחוש שיש אמת בדבריו. לאו דווקא האמת שלנו, אבל זו שלו, ללא כל ספק. לו היה מבלף, היה אומר שזו המסעדה הטעימה ביותר. המחמאה של המקום השני במקרה הזה היא הרבה יותר מהתואר “סגנית ראשונה”.
“הרברט סמואל” הכשרה ידעה עליות ומורדות במהלך שנותיה, מאז הוקמה במלון ריץ קרלטון. יונתן רושפלד כבר איננו עמה היום - הוא מככב בפרסומות לכביש השיתופי - אולם מורשתו נשארה בזכות סלט העגבניות המיתולוגי שעדיין מוגש כאן. לא עם שבעה סוגי עגבניות כפי שמכתיבה מורשתו הקולינרית, אלא עם שישה בלבד.
התיירים הם הקהל הדומיננטי במסעדה, רובם יהודים חובשי כיפה ופאות, כולם בהופעה מוקפדת ומגוהצת. הגברים נראים כמו איציק זוהר עם כיפה, הבנות כמו הקרדשיאנס בפאה נוכרית. הם בעלי ממון - בפשטות, רואים את זה עליהם - והם משלמים מאות שקלים בעבור ארוחה. למסעדה שמגישה מנות ראשונות שמחיריהן מאמירים עד לכדי 84 שקלים (עבור מרק דגים, למשל) לא נכנסים מי שאוכלים בשיפודייה. עניין של גישה לחיים ובעיקר גישה לארנק.
ובהתאם למחירים, כך ההקפדה. גינוני המלצרים, המקצועיות, האדיבות, השליטה ברזי השפה האנגלית ובעיקר הלחץ. המלצרים הולכים במהירות מהמטבח לשולחן ובחזרה, ממהרים להשביע את רצון הלקוחות, ובמקביל לרצות את המנהלים העומדים בחזית ובוחנים את הצוות כמו סמל מחלקה בטירונות. תוספת של מלצר למשמרת הייתה מועילה ומקלה עליהם, ואיכשהו גם עלינו. אנחנו מעדיפים לאכול באווירה רגועה, הריצות האלה מצד לצד מלחיצות אותנו.
ויש גם אוכל, וגם הוא מוקפד, מדויק, צבעוני, בעל פרזנטציה מטריפה של השף מור כהן, מי שהיה יד ימינו של רושפלד ונכנס לנעליו בכישרון. אבל לפני הכל, לא יכולנו לדלג על סלט העגבניות, שאותו גם מזמינים המוני התיירים היהודים דוברי האנגלית, למען יראו ויזכרו שעגבניות השרי הומצאו על ידינו ונפוצו לאומות העולם חסרות ההשראה. כצפוי, סלט העגבניות עושה שירות יפה למדינה: הטריות זועקת, הצבעים יפהפיים ומעל לכל זהו התיבול העשיר והדומיננטי, עם הרבה מלח וחומץ (ואולי גם סוכר?) וזיתים וביצה קשה מפורקת ובצל ירוק ומיני ירוקים שהופכים סלט כזה (קל להכנה בבית, אבל למי יש כוח לרכוש שישה סוגי עגבנייה בשביל סלט אחד?!) למיתולוגי בצדק (42 שקלים למנה קטנה).
הברקה נוספת כבר רשומה על שמו של השף הנוכחי - מנה הקרויה ים יבשה: נתחי טונה טרייה, שכמותם סביר להניח כבר טעמתם, יחד עם קולרבי נא ממולא בקולרבי אפוי עם ממרח שקדים. במילה אחת: וואו. בעוד כמה מילים: תעוזה ויצירתיות במנה קטנה אך ממזרית, בעלת מרקמים רכים ונוקשים, שאיכשהו מתחברים לכדי יצירה מושלמת (58 שקלים למנה קטנה).
היצירתיות הזו זיכתה את “הרברט סמואל” בכבוד גדול, כאשר לפני פחות מחצי שנה זכתה בפרס “מסעדת היוקרה הכשרה העולמית” לשנת 2019 בתחרות
The 2019 World Luxury Spa and Restaurant Awards.
המנות העיקריות טעימות אף הן, הטובה שבהן היא חזה ברווז (128 שקלים): בניגוד לבשר הברווז הצמיגי, פה מטפלים בו בעדינות, ולכן בשרו מתמסר קצת יותר ללעיסות, הוא כמעט נוח כמו הפילה. קרם התפוחים וויניגרט ההדרים שנוספים למנה מצליחים למוסס גם את אלו שמתקשים להתמודד עם חזה של עוף קשוח ושרירי. המנה ה“טובה־אך־קצת־פחות” היא דג על הפלנצ’ה (148 שקלים), במקרה שלנו נסיכת הנילוס, עם רוטב צנוברים וזעתר טרי - חותמת אותנטיות ים־תיכונית. הדג עשוי במדויק ובשרו רך, תחתיו חמישה נתחוני ניוקי (היינו שמחים לקצת יותר נדיבות) עם מלח מעושן. טעים? בהחלט. יוצא דופן? פחות. ועדיין, נהנינו מאוד. האם זו המסעדה הכשרה הטובה בעולם? ייתכן, אבל מעניין לא פחות לשאול כמה מסעדות גורמה כשרות יש בכלל בעולם.
“הרברט סמואל”, השונית 4, הרצליה פיתוח, 073–2037596
השקד פורח
לפני 30 שנה הייתה “פיצרייה שקד” המקום הכי לוהט בשכונת רמת חן שברמת גן. לא רק בגלל הפיצות עבות הבצק, אלא גם בזכות כרטיסי הגירוד: כל מי שאכל משולש קיבל כרטיס גירוד. אם יצאו שלושה אייקונים זהים, היו המגרדים זוכים בפיצה, בברד או בגלידה.
המזל, מתברר, האיר פנים לבעלי הבית הרבה יותר מאשר למגרדים: שקד הפכה למעצמה - עם חברת שקד ליבוא יין ורשת החנויות דרך היין - הפיצרייה התרחבה והפכה לבית קפה, סניף נוסף נפתח ביפו. שקד אימפריה.
הפיצות עדיין נמכרות כאן, בצקן עבה קצת פחות, התוספות משוגעות וכבר אין כרטיסי גירוד. אנחנו בחרנו בפיצה עם ארטישוק איטלקי, פלפל קלוי ואורגנו (59 שקלים לזוגית), חביבה וכיפית, עשויה נכון, נטולת טוויסטים. גם פסטה פומודורו פונגי נטולת גינונים, מוגשת במחיר סביר (53 שקלים): עגבניות, פטריות, זיתי קלמטה וגבינת פטה מעל. מנה נדיבה, משביעה, ביתית ופשוטה, לא אחת כזו שתתמודד ב”מאסטר שף”.
בכלל, האווירה השכונתית שולטת ב”שקד” - אפשר להגיע בטרנינג וללא איפור, ועדיין להרגיש קול. זו לא מסעדת פאר, אין פה יציאות קולינריות, אבל יש פה חום, שירות ידידותי ומהיר ואוכל טרי. ובימים כאלה של קור, אפשר להתנחם בזה.
“קפה שקד", אלוף דוד 40, רמת גן, 03–5740777