הכל התחיל, כשמצאנו בירה קלילה, כיפית, לא יקרה – שאפשר לשתות בכיף על החוף. ווילדר היא בירה ספרדית קלילה וכיפית, עם 4.5% אלכוהול וטעמים לימוניים קלים, שהופכים אותה לנעימה במיוחד לחודשי הקיץ. לווילדר יש גם בירת חיטה, אף היא נעימה מאוד לשתייה, בחוזק של 5.2%. לכבוד הגילוי, החלטנו להקדיש לווילדר מדור שיציג אירועים פרועים מההיסטוריה שאירעו בדיוק אותו השבוע לפני. והפעם, ברשותכם, קצת אמנות.
ליזה די נולדו גראדיני, נעים להכיר
ביום 21 באוגוסט, 1911 נדהמו אנשי מוזיאון הלובר לגלות שציור אחד נעלם – ולא סתם ציור: דיוקנה של האישה המכונה "לה ג'קונדה" או בשם הידוע יותר, מונה ליזה, נעלם. מיד נחזור לשוד המפורסם ביותר בתולדות האומנות, אבל קודם כל קצת פרטים על הציור המפורסם של האיש שהיה סמל לתקופת הרנסאנס, ליאונרדו דה וינצ'י. הגברת שזכתה להפוך לאישה המפורסמת בעולם, היא ככל הנראה ליזה די נולדו גראדיני, אשתו של סוחר הבדים הפלורנטיני פרנמ'סקו די זנובי דל ג'וקונדו. סוחר הבדים הזמין כנראה מליאונרדו את דיוקנה של אשתו ב-1502 והעבודה על הציור ארכה כשלוש-ארבע שנים. אולי אף יותר, שכן יש עדות לפיה בשנת 1507 היא קוטלגה אצל האמן כיצירה לא גמורה. מכל מקום, העבודה מעולם לא סופקה למזמין, למרות המאמץ הרב שהושקע ביצירתה. על פי אחד המקורות, בעת שדיגמנה הגברת ליזה לאמן המפורסם, הוא הזמין לסטודיו שלו נגנים וליצנים כדי שיגרמו לה לחייך. כך, ככל הנראה, נולד החיוך המפורסם בתולדות האנושות.
הקשר הצרפתי
על המשך גלגוליה של היצירה, אין עוררין: בשנותיו האחרונות גלה ליאונרדו מאיטליה והיה לבן חסות של פרנסואה הראשון, מלך צרפת. בטרם מותו בטירת אמבואז שבעמק הלואר, קנה פטרונו הצרפתי של איש האשכולות את התמונה וצירף אותה לאוסף המלכותי, לימים, אחרי המהפכה הצרפתית, "האוסף הלאומי" שמוצג במוזיאון הלובר.
"אני, וינצ'נזו פרוג'ה, דפקתי התמונה"
הגיבור הבא בסיפור הוא וינצ'נזו פרוג'ה, צבע איטלקי ששם לב שהשמירה בלובר לקויה ובתאריך 21.8.1911, גנב את הציור. פרוג'ה החזיק ביצירה במשך שנתיים בהן התאבל עולם האומנות על הגניבה – ונתפס רק אחרי שיצר קשר עם סוחר אומנות איטלקי במטרה למכור אותה. לאחר שהתגלתה, הוצגה המונה ליזה למשך ארבעה ימים בגלריה אופיצי המפורסמת של פירנצה, עירו של ליאונרדו, בטרם הושבה לצרפתים בינואר 1914. בשל כך – ובעיקר בשל העובדה שפרוג'ה דרש בגין התמונה סכום נמוך יחסית של חצי מיליון לירטות, אותו הגדיר כ"כיסוי הוצאות", הפך הגנב למעין גיבור עממי – ובסופו של דבר נגזרה עליו שנת מאסר אחת בלבד, בגין הגניבה האמנותית המפורסמת בהיסטוריה.
