מהפך כזה רואים רק בנטפליקס: יוהן זמור התפרנס כבנקאי בצרפת כשהחליט לבצע מהפך בחייו. למעשה, הוא ביצע מהפך כפול. הראשון: כשעלה ארצה יחד עם משפחתו. השני: כשהחליט לזנוח את המקצוע האפרפר לטובת עסקי הקולינריה, וליתר דיוק לטובת כריכים אמריקאיים עמוסי בשר.
מה לאנין טעם שכמותו ולסנדוויץ’ ניו־יורקי? זמור מספר שרגע לפני שטעם בפעם הראשונה את הכריך בישראל, אמר: “מה זה הבלגן הזה? איך בכלל דבר כזה יכול להיות טעים?". ואז, כשלעס את הביס הראשון, הוא זכה להארה. “זה בדיוק כמו ישראל", קבע. “זה נראה בלגן־בלגן, אבל כשאתה מבין את זה, הכל מסתדר".
זמור רכש את סניף הדגל בתל אביב, תוך שהוא מבקר וטועם בכל הדליס בניו יורק כדי לקבל רעיונות חדשים. לדבריו, הוא חידד ורענן את הסנדוויצ’ים בפליישמן כדי שיעמדו בסטנדרט הטעים והגבוה של הדליס הטובים בארצות הברית. התוצאה: כריכים עמוסי בשר, נוטפי רטבים, עם ירקות טריים לצד כבושים – פתרון אידיאלי לארוחת צוהריים מהירה או לסגירת הפינה בערב, מול נטפליקס.
כל הבשרים של פליישמן כבושים במקום ונשמרים בתנור זכוכית ייעודי השומר עליהם חמים ועסיסיים. הלחמים הטריים מגיעים לפליישמן מדי בוקר ונכנסים לחימום קל בתנור, מה שמקנה להם פריכות וטריות. כל הלחמים עשויים מקמחים איכותיים, לדבריו, ואפשר לבחור את הסנדוויץ’ מלחם פרנה פריך מבחוץ ורך מבפנים, לבן/דגנים או לחם רוסטיק לבן או דגנים, וגם לחם מיוחד ללא גלוטן. כיאה לדלי אמריקאי, הסנדוויץ’ עשוי שכבות של בשר עסיסי, עם חסה, מלפפון חמוץ ורטבים העשויים במקום ונותנים קיק מיוחד לכל כריך. בפליישמן יש גם ברזי גזוז בטעמים, ליווי מושלם לכל סנדוויץ’.
כמה מכריכי הדגל: ברוקלין־קורנביף: עם איולי שום, צ’ימיצ’ורי, קצת פלפל חריף, בצל סגול וחסה; מנהטן חזה הודו: מיונז, חרדל, עגבנייה מלפפון חמוץ וחסה; ניו־יורקר חזה הודו וקורנביף: חזרת לבנה, מלפפון חמוץ וחסה; הדסון כתף בקר: מיונז, חרדל דיז’ון, סלסה פיקנטית, בצל סגול, כרוב כבוש וחסה; סוהו שרדד ביף: ברביקיו, איולי שום, קצת פלפל חריף וחסה; ויש גם אחרים עם טונה מעושנת, אנטרקוט, נקניקייה – וגם חזה עוף לשומרי התזונה הבריאה.
בימים אלה יצאו בפליישמן עם ארוחת קומבו המוגשת לאורך כל היום, הכוללת בחירה של סנדוויץ’ או סלט, תוספת ושתייה (45 שקלים לארוחה קטנה, 55 שקלים לארוחה גדולה).
“פליישמן דלי", הרצל 12 תל אביב, 03־5323335 (כשר)
אמא’לה, ג’וק!
מה הייתם עושים אם בזמן בילוי במסעדה הייתם מבחינים במקק ענק מטפס על הקיר הצמוד? “אבא, יש מעליך ג’וק!". לא צריך יותר כדי להרוס ארוחה במסעדה. מקק ענק, מבריק, מבושם ומדושן עונג, כאילו מעיד על כך שהוא לא חי באשפתות אלא חי חיי מותרות, טיפס על קיר המסעדה, מרחק של סנטימטרים בודדים ממני. באופן אינסטינקטיבי קפצתי. הרגל חטפה מכה, אבל בשעת קרב לא מתפנקים. המשימה היא לברוח, על טפינו ועל שללנו, ולהותיר אחרינו את הקינוחים יתומים.
מבוהלים, עמדנו בסמוך לשולחן, מרחק בטוח של שני מטרים מהג’וק. הצוות לא התרגש למשמע זעקות הקרב שלנו. המלצריות נעו אנה ואנה, ולמרות מחאותינו הרימו את כתפיהן כאומרות: “טוב, מה אתם רוצים שנעשה?", והתעלמו מהיצור שטיפס לאטו על הקיר. המארחת ביקשה שנזוז ממקום עמידתנו מפני שאנחנו מפריעים; ואחראי המשמרת רק רצה לוודא שאנחנו לא בורחים מבלי לשלם.
התנצלות על האירוע? ממש לא. כאן המקום לספר שמדובר ברשת מכובדת של מסעדות, מצליחה מאוד, שוקקת חיים. ביקרנו בסניפי הרשת לא מעט, כמעט תמיד יצאנו מרוצים. אז מה אתם הייתם עושים? מעלים פוסט בפייסבוק ובאינסטגרם? דורשים פיצוי מלא על הארוחה? יוצאים נרגזים ונשבעים לעצמכם שכף רגלכם לא תדרוך כאן שוב? מוותרים? מזהירים אחרים? מבקשים צדק? דורשים את כספכם?
אז תקלות מתרחשות בכל מקום, והשאלה היא איך מתמודדים איתן. בצוות שהיה באותו ערב לא היה איש שהרגיש שמשהו לא תקין. לא התנצלות, לא זיכוי - אפילו לא של הקינוחים שלא נאכלו בגלל הבריחה. שום מחווה של רצון טוב, רק תחושה של “לכו, עשיתם מספיק רעש". ומה עשינו בסוף? שילמנו את מלוא הסכום והלכנו, מבולבלים ונרעשים מהחוויה המפוקפקת. מאוחר יותר, עם בקשת תגובה, בוצע זיכוי של חלק מהסכום.
מרשת המסעדות נמסר בתגובה: “צר לנו כי החוויה לא תאמה את הציפיות. המקרה המתואר אינו עולה בקנה אחד עם רמת הסטנדרטים שעליהם אנו מקפידים. הרשת שואפת להעניק לאורחיה חוויית אירוח אישית של שפע, פינוק ואדיבות. אנחנו מקבלים את הדברים כביקורת בונה שגם ממנה אנחנו יכולים ללמוד ולהשתפר". לשאלתנו לגבי ריסוס, נטען כי “אחת לחודש, באופן קבוע, יש הדברה בכל מסעדות הקבוצה. הדברה אחרונה בוצעה שבועיים לפני הביקור".