לא משנה כמה שנים יעברו, עדיין, בכל פעם שיגידו לנו "רמת אביב ג'", האסוציאציה הראשונה שעולה לנו בראש היא גילת אנקורי. אם להסתמך על האוכלוסייה המגיעה ל"חוות הצוק", המעדנייה והמסעדה של האחים לבית משפחת (ניר) צוק בשכונה, גברת אנקורי וחברותיה הבלונדיניות כבר לא מתגוררות כאן יותר. את מקומן החליפו אנשי המיינסטרים. בשולחן לידינו, למשל, יושבות שלוש נשים, כנראה נשות קבלנים, שמדברות בקולניות, צוחקות בקול רם מדי ומקללות. ממש כך, מקללות. נדמה שהן אוכלות כאן לא מעט, אם לשפוט לפי השפה הבוטה שבה הן מדברות למלצריות.
חמודות, המלצריות, אבל חפיפניקיות. נדמה שזה שנים לא פגשנו בשירות חפיפניקי כזה: הן לא שולטות בתפריט, לא יודעות להסביר על חומרי הגלם או כיצד מכינים את המנות. דוגמה קטנה הייתה כשהזמנו מגש טעימות דגים לארוחת הבוקר. "יש כאן דג מלוח מכל מיני סוגים", הסבירה המלצרית, "נדמה לי שזה הרינג, אבל אני לא בטוחה. וזה? זה עוד דג מלוח".
מעודנת למדי. ארוחת בוקר. צילום: אנטולי מיכאלו
כשהתבקשה לסוב על עקבותיה ולחזור עם זיהוי דנ"א מדויק יותר של הדגים, התבלבלה בדרך וחזרה עם תשובה מגומגמת. מנה אחרת הוגדרה על ידי מלצרית אחרת כ"לא חריפה, מה פתאום". תחלוק עליה הילדה שאכלה ממנה ונזקקה לשתי פרוסות לחם כדי להעביר את הטעם. הלקוחות האלה, נודניקים גם כן.
וחבל, כי למרות השירות החובבני (אך הידידותי) ולמרות השולחנות המתנדנדים, הצפיפות הגדולה והתמ חושה שכולם יושבים במעבר כלשהו, ארוחות הבוקר המוצעות שם מעודנות למדי. לא יוצאות דופן, לא שונות בעליל, לא מפתיעות, ועם זאת עדיין נעימות וסבירות.
"חוות הצוק", פרלוק 5, רמת אביב, 03-5155905