יש לי חבר שמונה את ימי הסתיו בישראל לפי מדד אוגוסט. למה הכוונה? עד שמתחיל חורף גשום וקר, כזה שאין עוררין על היותו חורף, הוא נוהג לספור את הימים בסולם אוגוסט, משמע, היום, 25 באוקטובר, הוא לדידו ה- 86 באוגוסט, מניין שמשקף את תסכולו מהעובדה שהסתיו הישראלי עלול להיות לעיתים חם ולח אף מן הקיץ. ובכל זאת, הימים מתקצרים עוד לפני התזוזה המלאכותית בשעון, הערבים הופכים נעימים והלילות, תלוי כמובן באיזה חלק של הארץ, לקרירים. עבור חובבי הוויסקי יש לימים האלה רק משמעות אחת: אפשר לשלוף את הבקבוקים החומים מהארון, למזוג לכוס ונמוכה ("לואו בול" או "אולד פאשן" בז'רגון המקצועי) וליהנות. כיאה לעונת מעבר, הכללים גמישים – ולמרות שבהמלצה הבאה אני מסתכן בהדרה מקהילת אניני הטעם, החובה הראשונה במעלה שלי היא אליכם: קוביית קרח או שתיים יעשו אך טוב למשקה שנולד במערב אירופה ונלגם במדינה שבה אפילו בסוף אוקטובר לא נראה החורף אפילו בקצה טווח התחזית. כפי שיכולתם להבין , ויסקי אינו משקה אלכוהולי גרידא, אלא הלך רוח – בוגר, מתון, כזה שנשען לאחור, מניח את היד על מסעד הכורסה ולוגם מול מסך הטלוויזיה, מתוך אמונה כנה שעם כל לגימה, ייעשה הייאוש יותר נוח.
מי שמנסה להפוך את סתיו 2020 למעט יותר נוח, היא מזקקת גלנמורנג'י Glenmorangie. גלנמורנג'י הוא שם גדול בתעשייה. המזקקה שפועלת מזה 175 שנה, הייתה מבין הראשונות, בעקבות גלנפידיך וביחד, פחות או יותר, עם גלנליווט, לייצא לעולם הגדול מוצר שעד לשנות השישים של המאה הקודמת נחשב לחומר גלם בלבד: סינגל מאלט, כלומר וויסקי ממקור יחידני ולא ערבוב של מספר סוגים, בדרגות שונות של טעם וייחוד, כנהוג בתעשיית הבלנדד וויסקי שמשלה בכיפה מאז אמצע המאה ה-19.
המגרש של הגדולים
כדי שלא נתעה בסבך ההיסטוריה מבלי להרטיב מעט את הגרון, נבצע קפיצה בזמן קדימה אל שלהי המאה ה-20: תאגידי ענק בינלאומיים רוכשים יצרן אלכוהול אחד אחרי השני ומכיוון שהסינגל מאלט הפך כבר לסמל סטטוס בקרב חובבי הוויסקי, נרכשים רוב המותגים והמזקקות בסקוטלנד על ידי אותם תאגידים: מצרפת, יפן וארה"ב. גם גלן מורנג'י נרכשה בשנת 2004 על ידי תאגיד "לואי ויטון מואט הנסי" LVMH", לכאורה לא משהו שאמור לשבש את פעולתה של תעשייה ותיקה עם היסטוריה מתועדת של כמעט 200 שנה (ועוד מאות שנים קודם לכן). רק שמהר מאוד הובנה ההשפעה שיש לשמות גדולים כמו פרנו-ריקרד, בראון-פורמן, סנצ'ורי, דיאג'יו ואחרים, שמעוניינים בעיקר בשורת הרווח, על התעשייה.
חבל על הזמן
רבות דובר על מי המעיינות או שדות הדגן כמשאבים שמבדלים את תעשיית הוויסקי מתעשיות אלכוהוליות אחרות, אבל עם כניסת ענקיות המשקאות לתחום, התברר שהמשאב הכי יקר של התעשייה הזו הוא הזמן. יישון ממושך (שלוש שנים לפחות על פי החוק בסקוטלנד, שמונה שנים כסטנדרט של רוב המזקקות, 12 שנים ליישון של ויסקי פרימיום – ועוד היד נטויה), פירושו אכסון ממושך ויקר, יישון ממושך פירושו גיבנת מובנית בתזרים המזומנים, יישון ממושך משמעו חוסר יכולת לנבא מגמות שוק וטרנדים. אז מצד אחד, זה מה שבידל את הוויסקי האיכותי ממשקאות אחרים. מצד שני, הייתה זו כמעט חתירה נגד רוח התקופה – וכן, גם חתירה תחת רצונם (הלגיטימי לכשעצמו) של תאגידי הענק להפיק כמה שיותר רווח.
משום כך מביטים חובבי הוויסקי בתמורות שעובר הענף ברגשות מעורבים: מצד אחד, התעשייה מספקת כל העת מוצרים חדשים ושומרת את השיח על ויסקי כטרנד מתמשך, לא רק כהעדפה של גברים לבנים, מבוגרים ומבוססים. מצד שני, רעיונות אינסטנט עומדים כמעט בסתירה לרוח המוצר.
מעשה בעוגה
אני מניח כי לו הייתי אומר למזקק הראשי של גלנמורנג'י, ד"ר ביל לומסדן, עת נכנס לתפקידו לפני 25 שנים, שיבוא יום והוא יישן את הוויסקי שלו בחביות של יין טוקאי הונגרי מתקתק (TOKAJI) וישווק תחת השם: A Tale of a Cake, הוא היה צוחק בקול. למרות היישון בחבית יין הקינוח ההונגרי המפורסם, הרי שהשראה של לומסדן הגיעה דווקא מעוגת אננס שאפתה עבורו ביתו. הארומה נוטה לטעמי פרי כמו אפרסק, אגס ואפילו פסיפלורה והטעם לוקח מטעמי הדבש הווניל והשקדים, המאפיינים את הוויסקי הקלאסי של גלנמורנג'י לכיוון תפוז, אגוזים ואפילו מנטה. לטעמי האישי מעט מתקתק מדי, אבל בעולם הנאור נהוג לכנות זאת "נגיש" ואולי זהו שער כניסה טוב למי שעושה את צעדיו הראשונים בתחום או לחילופין – למי שטעם כבר הכל וחייב שגם הוורסיה השונה הזאת תהיה בארון המשקאות שלו. אם השנה לא הייתה 2020, אפשר שהייתי כותב כאן שזהו ויסקי לצעירים ונשים, אבל מאחר שאנו בעידן כה מתקדם, אמנע מלכתוב זאת.
מה שכן, למרות ההשגה האישית שלי, הרי שהשקת הבקבוק החדש, שרק 660 בקבוקים ממנו הגיעו לישראל - ויימכרו כאן במחיר של כ-280 שקלים, גרמה לי לנדוד אל כמה סוגי ויסקי שהארומה והטעמים שלהם לוקחים גם הם לכיוון העוגה, כתוצאה מחביות העץ שבהן יושנו, עם טעמים פירותיים, וניל, דבש, טופי, קרמל ועוד. כולם סוגי ויסקי שבזכות המתקתקות הנעימה שלהם הופכים לנגישים ועל כן מתאימים מאוד לעונת המעבר הנוכחית.
גלן סקוטיה דאבל קאסק
ויסקי נפלא שכמעט לא מוכר במקומותינו. המזקקה, בין הבודדות שנותרו פעילות באזור קמפלטאון, בעבר ידוע לפחות כמו אזור הספייסייד בסקוטלנד. הסינגל מאלט הזה, שיש לו רמזים למליחות של ים, מיושן בתחילה, כנהוג, בחביות משומשות של ברבן וזוכה ליישון נוסף בתמהיל של חביות אלון אמריקאי חדש, מה שמעניק לו בוסט של וניל וכן בחביות שאיכסנו בעבר שרי ספרדי (פדרו חימנז). התוצאה פשוט נהדרת. הבקבוק, בחוזק מעט גבוה של 46% אלכוהול, נמכר בישראל במחירים שנעים בין 250-300 שקלים.
טילינג פלנטיישן
ויסקי נוסף, "דומה אך שונה" ששווה להכיר, מגיע אלינו היישר מדבלין, אירלנד. מדובר בסינגל מאלט של טילינג שעבר יישון בחבית של רום פלנטיישן, מה שמקנה לו שילוב אדיר של ארומה וטעמים – מפירות יבשים בדגש על צימוקים, דרך הדרים ואפילו נגיעות שוקולד. הסיפור של טילינג הוא מדהים – ואולי נגלול אותו כאן יום אחד, עד אז נבהיר רק כי מדובר בסיפור הצלחה ענק, איכותי וכלכלי כאחד. המחיר: כ- 250 שקלים.
שיבאס ריגל 15
נסיים את הסקירה עם בלנדד – ועוד עם אחד המפורסמים שבהם, שיבאס ריגל, שלפני כשלוש שנים השיק את "שיבאס XV", בלנד שיושן מעל 15 שנים, מכאן הסימון בספרות רומיות, והועבר ליישון נוסף וקצר בחביות קוניאק, שהעניקו לו סיומת קטיפתית. הוויסקי הזה מתאפיין בארומה עשירה וניחוח של ריבת תפוזים, קינמון וצימוקים בשלים ומתהדר בטעם פירותי עם רמיזות של ריבת חלב, וניל וקרמל. המחיר: 170 שקלים.
