שרדונה הוא אחד הזנים הנטועים ביותר בעולם. חוץ מאשר בבורגון, מכורתו, אפשר למצוא אותו גם כמעט בכל מקום בעולם שבו עושים יין: מארצות הברית עד אוסטרליה ומצ'ילה עד ישראל. ההצלחה חסרת התקדים שלו בשנות השמונים והתשעים של האלף הקודם, שבהן הוצפנו ביינות שרדונה חמאתיים ועשירים, תחת השפעה משמעותית של חביות עץ, יצרה באופן מיידי תנועת נגד שחרתה על דגלה את הסיסמה הקליטה Anything But Chardonnay או בקיצור, ABC. אני לא יכול לומר שלא הזדהיתי לזמן מה עם מטרות התנועה, אבל ככל שאני מתבגר, אני מתחיל להבין שלהצהיר: 'הכל חוץ משרדונה', זה כמו להצהיר 'הכל חוץ מיין'. נכון, עדיין אפשר למצוא לא מעט שרדונה באווירת שנות השמונים, אבל בצד השני קיים מגוון אדיר של יינות שרדונה שכל אחד מהם מבטא באופן מושלם את האזור ואת הגישה בה הוא נעשה, ונבדל באופן מובהק מהאחים שלו לזן. אחרי ששמתי שלושה יינות שרדונה ישראלים, אחד ליד השני ומצאתי את ההבדלים, אני חושב שהאמירה "זה לא שאתם לא אוהבים וויסקי, פשוט עוד לא מצאתם את הוויסקי שאתם אוהבים", נכונה גם במקרה של הזן הלבן המופלא הזה.
הצפוני: יקב רמת הגולן, ירדן, שרדונה – כרם אורגני אודם 2015
זה התחיל כאשר שגברת גת, ביקשה ממני לנצל את הזמן שהתפנה בעקבות הסגר ולעשות טיפה סדר: בארונות, במקררים ובמקבצי הבקבוקים שכיסו חלקים נבחרים בבית. עטיתי מסכה להגנה מפני האבק והתחלתי למיין את היינות שהצטברו לקטגוריות: 'לזרוק', 'לשמור', 'לשתות' והמעניינת מכולן-'לא סגור על זה'. 'ירדן שרדונה כרם אורגני אודם 2015' היה הבקבוק הראשון שפתחתי מהקטגוריה האחרונה, בלי יותר מדי ציפיות. למהכבר לצפות כשמדובר ביין לבן ישראלי בן חמש, שלומר עליו כי לא נשמר בתנאים אידיאליים, זה לעשות כבוד גדול לארון בגדים כבד שחלקו שהוסב לארון יין.
הצבע הכהה יחסית שלו, הנמיך את הציפיות אפילו יותר, והריחות הראשונים שעלו מהכוס לא עשו את הייאוש יותר נוח, אבל עשר דקות מאוחר יותר, אחרי שהוא התרגל לסביבה החדשה, היין התחיל לגלות עד כמה הוא גדול, עם ריחות בשלים, מחומצנים במידה של אגסים בשלים, הדרים מסוכרים, תבלינים, חבושים, ג'ינג'ר ועוגת תפוחים, טעמים מאוזנים להפליא, מרקם חלק, מבנה קליל נישא על כתפיה של חמיצות דקיקה ומוצקה, וסיומת ארוכה ורכה. עכשיו תארו לעצמכם מה היה קורה אם הייתי שומר אותו כמו שצריך.
הדרומי: יקב מדבר, שרדונה 2019
יקב מדבר הוא תופעה די חריגה בענף היין הישראלי ואני לא מדבר רק על הבחירה לגדל ענבים ולעשות יין באזור שלתפיסתם של רבים מאיתנו, לא גדל בו כלום ושום דבר. בשנות קיומו הוא עבר כמה ידיים והחליף כמה זהויות וייננים. מיעקב אוריה, שהעביר אליו לתקופה קצרה את הפעילות והמלאי פורץ הדרך של יקב אסיף בראשית העשור, דרך מיטל דמרי שנכנסה לתפקיד הייננית בשנת 2013 ועד ליפתח לוסטיג היינן הנוכחי שהגיע ליקב לאחר לימודי יינות וכורמות באזור ברולו שבצפון איטליה. הגענו אל היקב בסביבות בשיא הגל הראשון של הקורונה, במסגרת סיור שכלל גם את יקב יתיר ואת 'מוזה' – בר מסעדה שאין מצב שנגיע לאזור ערד בלי לעצור בו לחצי או שניים של גינס, ביס קטן ואולי גם קצת וויסקי מהאוסף המטורף של אלון, בעל המקום.
זה שבאמצע: גוש עציון, עמק ברכה לבן, שרדונה, עמק ברכה 2018
באמצע? תלוי את מי שואלים. היקב שנוסד לקראת סוף האלף הקודם, זוכה אמנם להערכה בקרב אנשי מקצוע ולפרסים בתחרויות יין, אולם מסיבות שאינן תלויות באיכות היין, הוא נמצא רוב הזמן מתחת לרדאר הצרכני של גוש דן. וזה חבל. כי השילוב בין הכרמים, שנטועים בגובה 900 מטרים מעל פני הים, סדר גודל של צפון רמת הגולן ולבין העבודה ביקב, שהופכת להיות מדויקת יותר מבציר לבציר, מביא ליצירתם של יינות איכותיים ומהנים במיוחד, בין אם מדובר ביינות מזנים אירופאים קלאסיים ובין אם בזנים ים-תיכוניים.
אז אולי היצרן נדחק קצת לשוליים, אבל השרדונה מסדרת 'עמק ברכה' הוא הכי באמצע שיש. בין ריחות טהורים של פרי הדר, פרחים ופירות לבנים, לבין תיבול מדויק שמגיע משימוש חכם בחביות נכונות, בין מרקם חלקלק ומבנה העשיר לבין חמיצות טובה, בין הנאה לא מודעת, למורכבות אינטלקטואלית. אם על המיקום של היקב יש לא מעט ויכוחים, מוצדקים או לא, לא נראה לי שיש מי שיבזבז את זמנו כדי להתווכח על האיכות של היין.
